אודות

שבתי בן דב – שפס'ל בפי כל רעיו – היה לוחם לחירות ישראל בארגון הלח"י, וגאון יוצא דופן, בכל קנה מידה.

עלה ארצה עם אמו בשנת 1935, יתום מאב, בגיל אחת-עשרה. כנער הוא התגייס ללחום בשלטון הזר הבריטי – ובן שמונה-עשרה היה כבר אסיר: בעכו, במזרע, בלטרון, באריתריאה, בסודן, בקניה, ובעתלית. הוא שוחרר רק עם קום המדינה, ולחם לשחרור הנגב בגדוד 89 של צה"ל.

בשנות הכלא הוא מעמיק ומרחיב את השכלתו הכללית, אך רק כאשר כבר למד באוניברסיטה, בתחילת שנות החמישים – פילוסופיה ומשפטים – חל המִפנה אשר שינה את כל אישיותו: הוא גילה את הגיונה ושיטתה המשפטית של תורת ישראל; כאחוז בולמוס הוא 'בלע' אז, בחודשים ספורים, את מסכתות 'סדר נזיקין', והיה לאיש אחר – ליהודי הבונה את עצמו מחדש, מן השורש.

כאוטודידקט מופלא הוא לומד ומסכם, וככותב שופע הוא מבטא בכתב את מחשבותיו, כמפעל-חיים מתמשך של הוראה לשעה, לדור, ולדורות. הסגנון אמנם עיוני וכבד, במשפטים מורכבים, אך הכול בנוי לתלפיות, מנוסח ומלוטש עד-ברק, מדוייק עד חוט השערה. המסה הראשונה שכתב – מכוח התוודעותו אל עולמה של היהודות – היא: 'הקדמות לחירות המחשבה העברית' (בהוצאת 'סולם', תשי"ג, 1953), והוא ממשיך – בעבודה של כחמש שנים – בכתיבת ספרו הגדול: 'גאולת ישראל במשבר המדינה', אשר הכנתו הסתיימה בראשית שנת תשי"ח (1957), והוא ראה-אור בהוצאת 'המתמיד', (תש"ך, 1960).

שלושה חלקים בספרו זה: 'שורשים ציוניים' (רקעו ההיסטורי-רעיוני של המצב שנתהווה), 'משבר המדינה' (המצמית כל אפשרות של התקדמות לגאולה), ולבסוף – 'המוצָא'. כאן מצביע שב"ד על הדרך להבראת האומה מניוונה התרבותי ולחילוצה מן החול הטובעני אל תנופת הקודש, לשחרור ארצי ורוחני, שחרור אשר יעלה אותנו אל אופקיה של מלכות ישראל היעודה, הראויה לבוא, החבויה עדיין עמוק בשכבות מי-התהום של התודעה.

עולה כאן מזיגה ייחודית ומקורית של הבנת שב"ד את צו היהדות ולימודו בַּתורה, יחד עם גישת לח"י לחירות ישראל. המזיגה מעלה את שני מרכיביה לאיכויות חדשות: אין זו עוד תורה כפופת-גו של גלות – ד' אמות של הפרט והקהילה – אלא תורה של גאון-יעקב המתנער לגאולתו, עד מלכות, סנהדרין ומקדש; ואין זה עוד הגיון מדיני ושכל-ישר וגבורה של חולין, אלא הכול יצוק למסגרת של שליחות-בַּקודש, בתנופה של חיוב ומִצוָה.

שב"ד המשיך ופיתח את שיטתו זו במשך שלושה עשורים של כתיבה אינטנסיבית. יותר משלושים חיבורים יצאו מתחת ידיו, רובם לא קצרים וקצתם בהיקף של ספרים; כך המשיך עד יום מותו (בחנוכה של שנת תשל"ט), והוא בן נ"ד בלבד. חיבורו האחרון – שנקטע באיבו, כאשר כבר נפל למשכב שממנו לא קם – היה ניסיון נועז, רב תנופה, לכתוב מחדש את דברי-ימיו של עם ישראל מנקודת הראות של נאמנות טרומית לאלוקי ישראל, ולא – כקודמיו – במבט 'אובייקטיבי' וחקרני מבחוץ.

ובכל אשר כתב, בחן שב"ד – במבטו הרחב והמעמיק, המרחיק-ראות – הן את המציאות הקיימת, והן את מה שראוי וחייב לבוא במקומה, מנקודת-המוצא המחייבת של תורת ישראל. זוויות המבט משתנות: פעם נבחן הסיבוך מניתוח דברי-ימי בית שני ופעם מדברי ימי הציונות, פעם מבחינה מדינית ביטחונית וכלכלית, ופעם אחרת מבחינה משפטית או אמנותית, פעם נדון סיבוכה של היהדות בפילוסופיה ובקבלה, ופעם נדון סיבוכה בתרבות אירופה – אך תמיד, מכל ניתוח, עולה ומוצעת הדרך המתאימה, דרך המוצָא מן הסבך אל הייעוד, דרכה של תורת-ישראל בידי מגשימיה הנאמנים.

מדהים הדבר, עד כמה רלוונטית ו'טריה' היא הדרך הרעיונית והמעשית אשר התווה שב"ד בשנות החמישים, השישים והשבעים. תחזיותיו, שנכתבו בכוח ניתוחו האנליטי ובאינטואיציה גאונית, מתגשמות לעינינו בפועל; מסקנותיו ועקרונותיו מתבררים כמרשם הכרחי לרפואת הנפש ורפואת הגוף הלאומי – ולהעלאת המדינה על דרך המלך, כשלב מכין למלכות ישראל – בהובלתם של חלוצי-הרוח, נושאי החזון ומגשימיו.

נדבך עיקרי בשיטתו של שב"ד מתייחס לבניין נפשם של נחשונים אלה, אשר ישאו על כתפיהם את משא החתירה לגאולה, יועידו את עצמם ואת תלמידיהם להדרכת העם בדרך-אמת, ויהוו גרעין להנהגתו הראויה. שב"ד ראה בחלוצים הללו ממשיכי דרך המסירות הטוטלית של לח"י, אך ניתן לומר שאת תפיסת הלח"י – החילונית עדיין – מעלה שב"ד מארגז החול אל היכל הקודש. תביעתו מן הנחלצים היא שיהא מפעלם כמפעל תַנָאים, אשר ישיבו את תורת ישראל להיותה שוב תורת חיים לאומית וממלכתית, ובספרו הגדול 'נבואה ומסורת בַּגאולה' מתברר גם, בכל עוצמתו, אתגר השליחות הנבואית בַּקודש אשר קרואים אנו להיענות לו.

כאן מתגבש אפוא מחנה ה'אנחנו' אשר רואה שב"ד בחזונו – תנועת הגאולה – ואשר בכל כתביו ובכל ימיו הוא ייחל להקמתה וסלל את דרכה הרעיונית: זוהי תנועה מהפכנית-חינוכית, אשר תפרוש מן המשטר והמִמסד של מי-האפסיים דהאידנא – פרישה תרבותית ופוליטית – ותבנה את עצמה כהנהגה לאומית מתהווה והולכת, אשר תחליפם ותבוא במקומם. אלה הם בני שבט לוי אשר חייהם קודש לבניין העם, או בני הנביאים, השומעים את קול ה' מהדהד בנפשם "את מי אשלח ומי ילך לנו?" – ונענים: "הנני".

בכל אשר הגה וכתב, הכין שב"ד את התשתית להכרתה ולתפיסתה של התנועה הזאת – שעדיין לא קמה – בצאתה להיאבק על נפש האומה ולשקם את הריסותיה. בחזונו של שב"ד, מן הכלל הגדול עד פרטי הפרטים, תנועת הגאולה כבר פעילה ועולה; והוא עצמו, כחובל החותר בעטו ודפיו לו מִפרָשׂ:  גם צופה למרחוק, גם מנווט את דרך התנועה מעתה, כמו היה 'מייסד טרומי' שלה. הוא נביאהּ ומביאהּ.