בשנות החמישים, מתוך ניתוח עמוק, מקיף ומרתק של הווייתה של מדינת ישראל הצעירה, מגיע שבתי בן דב למסקנה האאוטסיידרית לחלוטין באותם ימים, שהקמת המדינה – לא בעיקרון, אלא כפי שהוקמה – איננה הגשמת הגאולה, אלא משבר קשה בהתפתחותה, ושדינו של האתוס הציוני להתרסק במשבר קשה
ביום חורפי אחד, אי שם בשנת 90' או אולי 91' של המאה הקודמת – אף פעם לא הצלחתי לשחזר מתי בדיוק, למרות שתמיד ניסיתי – ירדתי עם חבר ל"בית יאיר" בתל אביב, לביקור במוזיאון הלח"י. אחרי סיבוב קצר במוזיאון נכנסו לראות את הספרייה. לפני צאתנו התבונן בנו הספרן, שראה שני חובשי כיפות גדולות ובעלי זקנים ארוכים, שאינם בדיוק המבקרים הטיפוסיים שלו, ואמר: "יש לי כאן איזה ספר ישן, אולי הוא יעניין אתכם".
הוא התכופף לאיזו פינה צדדית, כך נחרת בזכרוני, והוציא חבילת ספרים קטנה ומאובקת. שניים מהם היו כרוכים, לשאר אפילו לא הייתה כריכה. הספר נראה עתיק כבר אז, משהו עם עיצוב וריח של שנות הארבעים או החמישים. "זהו ספר ישן שאף אחד כבר לא מתעניין בו", אמר לנו הספרן, "זה כל מה שנשאר ממנו". על העטיפה המאוד לא מושכת, בסגנון הימים ההם, היה כתוב: "גאולת ישראל במשבר המדינה. שבתי בן דב". לקחנו את שני הספרים הכרוכים ונסענו.
בדרך, בירושלים, היה חברי צריך לרדת לכמה דקות ואני נשארתי ברכב להמתין לו. פתחתי את הספר על מנת להציץ בו, הצצתי ונפגעתי. במשך שלושת השבועות הבאים לא יכולתי להניח אותו מידי לרגע, ולא התפניתי לשום עיסוק אחר. חרשתי אותו, ועסקתי בפיצוח הספר הקשה הזה בנשימה עצורה, כולי מרותק ונפעם. הבנתי שחיי עומדים להשתנות.
זה כבר קרה לי כמה פעמים בחיים לפני כן. בדרך כלל ספרים עשו לי את זה. פנחס שדה עם "החיים כמשל" בסוף שנות העשרה. הרב קוק עם "אורות הקודש" בעת לימודיי באוניברסיטה, ובהמשך היה זה הרב יצחק גינזבורג שהכניס אותי לעולמן של החסידות ופנימיות התורה. בכל מפגש כזה נפתח שלב חדש בחיי, נולדתי מחדש, והווייתי התעלתה בקומה שלמה.
אבל הפעם היה פה משהו שונה. שבתי בן דב היה משהו אזוטרי לחלוטין. מי בכלל שמע עליו.Out of the blue לחלוטין. הייתה גם חוויה של משהו מחתרתי, קריאת חומר שמישהו ניסה להשתיק, להסתיר ולהעלים ממך. קלטתי שהפעם, בניגוד לפעמים הקודמות, אני אוחז בידי משהו שהעולם עדיין לא מכיר ולא יודע. כלומר הפעם זה לא רק חידוש אישי שלי, שלב בחיי, הפעם זה כנראה – כך הרגשתי אז – שלב חדש בחיי האומה, שלב חדש בגאולה.
פתאום פגשתי את כל מה שרחש בתוכי במשך שנים, עמום, מעורפל, לא מודע, על קצה הלשון והתודעה, לא מוגדר במלים – והנה הכל כתוב כאן. מערך שלם, מנוסח, מנומק, אינטלקטואלי לעילא, מורכב, מבריק, מדהים, כובש. הנה לפניי כל מה שחשתי לפנים ולא ידעתי להגדיר, ובמלים ברורות.
בעקבות הפגישה עם הספר, נזכרתי שב"נקודה", מתי שהוא בשנות השמונים, כתב עליו יהודה עציון. פניתי אליו ונפגשנו לראשונה, והנה נודע לי ששבתי בן דב הוציא ספר נוסף, "נבואה ומסורת בגאולה", ושעוד כתבים רבים מונחים במגרה ככתבי יד. מאז אני חוזר וקורא בכתביו שוב ושוב, אותם כתבים עצמם, והם תמיד בעיני כחדשים, מעניינים, מרתקים, ומעל הכל אקטואליים. אפילו אחרי עשר ועשרים פעם.
אאוטסיידר
לפני שאנסה להסביר מהם כתבי שבתי בן דב, צריך לסלק טעות אחת רווחת: לא מדובר על טרוריזם או על מחתרת. שבתי בן דב היה אמנם יוצא הלח"י, ועל קיומם של כתביו נודע לציבור מיהודה עציון על רקע סיפור "המחתרת היהודית" וישיבתו של יהודה בכלא. הקשרים אלה גרמו לאסוציאציות ויצרו תדמית טרוריסטית, אבל אלה שטויות. אין בכתביו שום דבר מחתרתי במובן המעשי והרגיל של המושג, למרות שהם מחתרתיים לעילא ולעילא במובן האינטלקטואלי שלו – הרווח היום בעולם הספרות והתרבות הישראלית – במובן הפוסט מודרני של המושג. מי שהתדמית הטרוריסטית מרתיעה אותו, שימשיך להזין עצמו בכתבי הרצל.
בשנות החמישים, בעוד כל הציונים הטובים הסתדרו בשורות ושרו "אנו באנו ארצה", וטוב שכך, הבין שבתי בן דב שהעסק כולו בנוי על חולות נודדים. חלקו הראשון של הספר "גאולת ישראל במשבר המדינה" הוא ניתוח מדהים של היסודות האידאולוגיים והערכיים של הציונות, ושל המצב החברתי, הפוליטי, הכלכלי, הממסדי, המדיני והגאופוליטי של המדינה הצעירה.
מתוך ניתוח זה מגיע שבתי בן דב למסקנה האאוטסיידרית לחלוטין באותם ימים, שהקמת המדינה – לא בעיקרון, אלא כפי שהוקמה – איננה הגשמת הגאולה, אלא משבר קשה בהתפתחותה, ושדינו של האתוס הציוני להתרסק במשבר קשה. יכולתו לחשוב בניגוד לזרם הטוטלי של אותם ימים, אינה נובעת רק מכישוריו האינטלקטואליים יוצאי הדופן, אלא בעיקר מהעובדה שהיה מיוצאי הלח"י שהושתקו והודרו מן היישוב, אאוטסיידר במלוא מובן המלה. זה אִפשר לו להביט במציאות מזווית חיצונית, ביקורתית ומשוחררת, ויחד עם זאת גם מתוך הזדהות עם המהלך הכולל של שיבת ציון, ואחריות ביחס אליו.
מאז שנות השבעים, ובמיוחד בעשורים שאחרי כן, ביקורת האתוס הציוני ופירוקו היו כבר אופנה רווחת. הפוסט מודרניזם הכלל אנושי השתלט גם על החשיבה הישראלית, וכל מי שלא השתתף במהלך ההרס הקדוש של האתוס הציוני הושתק, ולא נחשב כלל בקרב "האנשים החושבים", ביצת האינטלקטואלים הישראלים "הנאורים".
ההבדל הגדול בין הפוסט מודרניסטים לבין שבתי בן דב אינו בכך שהוא הקדים את זמנו. לא זה חשוב. אפשר לדמות את ההבדל להגדרת מלאכה לעניין איסורי שבת. השאלה היא האם אתה הורס ומבקר על מנת לבנות, או הורס לשם הרס. אי אפשר להימלט מן התחושה שהאינטלקטואלים הפוסט ציונים של היום הם כילדים קטנים החשים ש"הגדולים" רימו אותם, בועטים, מתנקמים, מתפלשים בצואתם, וחוגגים בהנאה שלימה ובקול תרועה גדולה, את ההרס העצמי של החלום וגם המציאות שהוריהם בנו בזיעת אפם.
שבתי בן דב, לעומת זאת, חותר ומבקר לשם שמים, על מנת לבנות. חלקיו האחרים והעיקריים של הספר המקורי הזה, הם חיפוש ובירור קדחתניים אחרי המוצא המתבקש מן המשבר, ואת הבסיס החדש שיכול להציל את הציונות מעצמה ולהחזיר את "שיבת ציון" ואת תהליך הגאולה למסלולם ההכרחי. כך, אחרי בירור עמוק ומקיף, מגיע שבתי בן דב – שלא היה אז אדם דתי, וכמובן שלא התחנך בישיבת מרכז הרב – למסקנה שאין מוצא אחר לציונות אלא בהגדרת ייעודה במושגים המשיחיים המסורתיים של היהדות.
יהודה עציון עמל במשך למעלה מ-25 שנה על הוצאת כתביו של שבתי בן דב לאור. רק מעטים יודעים אילו מכשולים, קשיים ומניעות עמדו בדרכו, ועל אילו הרים של חוסר הבנה ובינוניות היה צריך להתגבר. אף אחד אחר לא היה משלים את המשימה. אבל הצלחתו בהשלמתה איננה רק פרי נאמנותו, עקשנותו ודבקותו במטרה. מה שראה שבתי בן דב – משבר המדינה – הפך היום לעובדה הזועקת מכל פינות המציאות וקירותה. היה כנראה מישהו שם למעלה שהבין שכדי שהתבוננותו המעמיקה של שבתי בן דב תצא לאור, יש להמתין להבשלת המציאות ולהבשלת התודעה.
מה שחזה שבתי בן דב בשנות החמישים, מונח היום לפנינו במלוא אכזריותו: הציונות הגיעה למבוי סתום. היה כנראה צורך שגם גירוש גוש קטיף, ואפילו מלחמת לבנון השנייה יתרחשו, על מנת שמעגלים משמעותיים מן הציבור הישראלי יוכלו להיפתח לתובנות של שבתי בן דב. וכך, היום, כשאנחנו עומדים בעיצומו של משבר המדינה, נפתחת בפנינו האפשרות להבין מה מקורו ומהם יסודותיו של משבר זה, ומה שחשוב יותר – מהו המוצא ממנו.
אידאולוגיה, לא תורה
יש אינסוף הארות, תובנות והערות שאפשר וצריך לעסוק בהן ביחס לתוכני הגותו ולצורת חשיבתו של שבתי בן דב, אבל לא זה המקום. לכל זה נדרש מאמר נפרד, ואולי אפילו יותר מכך. ובכל זאת, שתי הערות חשובות. מישהו אמר לי לאחרונה: "ישנה שיטתו של הרב קוק, וישנה שיטתו של שבתי בן דב". כוונתו הייתה שהן מתחרות זו בזו. אין טעות גדולה מזו. לא רק משום שבכל זאת, עם כל ההערכה לשבתי בן דב, הוא לא מתקרב כלל למדרגתו ועניינו של הרב קוק, אלא בעיקר משום שמדובר בשני מישורים שונים לחלוטין.
משנתו של הרב קוק היא תורה, חלק מן המכלול של תורת ישראל. שבתי בן דב פיתח אידאולוגיה. זו קומה נמוכה יותר במערכת החשיבה האנושית. לדוגמה, הכותרות של שניים מתוך עשרות חיבוריו של שבתי בן דב: "קווי יסוד לשלום עם הערבים", ו"הקדמות למדיניות שחרור משיחית" – פרק מתוך החיבור "דבר לגויים", העוסק בבירור בשורת ישראל לגויים ובהתוויית העקרונות הרוחניים והמעשיים למדיניות החוץ הראויה. משנתו של הרב קוק איננה עוסקת בנושאים כאלה, וכך ראוי לה.
ועוד בונוס קטן למי שינסה להתמודד עם כתביו: בעוד שמשנתו של הרב קוק – ובעצם התורה כולה – עוסקת בגאולה מלמעלה למטה, הגותו של שבתי בן דב עוסקת בה מלמטה למעלה. כלומר, שבתי בן דב לא התחיל מעולמה של התורה, לא ביוגרפית, לא היסטורית, ובעיקר לא לוגית. הוא התחיל מתוך המציאות המורכבת והמסובכת ותהליכיה, מלמטה, ניתח אותם, ואט אט הגיע למסקנה שהמציאות הזו מובילה בהכרח היסטורי לגאולה. במובנים אלה משלימה הגותו של שבתי בן דב את זו של הרב קוק, ולא מתחרה בה, למרות שלפחות בנקודה אחת חשובה מבקר שבתי בן דב את גישתו של הרב.
אגוז קשה לפיצוח
זהו גם הרקע לכך ששבתי בן דב כותב ומתנסח בשפה אירופית אקדמית ולא בשפה תורנית. הוא לא צמח בישיבה כאמור, אלא היה אוטודידקט שחרש את כל הספרות האינטלקטואלית המערבית. זה בית המדרש שלו, ומכאן גם ניתוחיו, שפתו ומושגיו, שאינם תורניים אלא פוליטיים, סוציולוגיים, היסטוריים, כלכליים, מדיניים, פסיכולוגיים וכדומה. אצלו התהליך המשיחי בא לידי ביטוי בחשיבה מערבית. הוא יורד ממש אל תוך המציאות ומושגיה.
שפתו קשה, משפטיו ארוכים ומורכבים, ומזכירים את סגנונו של הרב קוק. לשונו וחשיבתו מושפעות מהפילוסופיה הגרמנית הכבדה. לי עצמי, אחרי שהתרגלתי, שפתו כמעט הפכה לשירה. לא כל אחד יוכל למצוא עצמו בכתביו, לא מבחינת רוח הדברים ושורש נשמתו, ולא לאור הקושי האינטלקטואלי הכרוך בלימודם. אבל אסור לוותר. יש בקרבנו מאות רבות, אם לא אלפים, שהמפגש עם הגותו יעורר אותם, יתסיס ויפריח את מחשבתם, יגלה להם זווית נוספת בניתוח ההוויה הישראלית, ויוסיף עוד ממדים רבים לדרך מחשבתם הנוכחית. שלא יובן לא נכון, לא הכל קדוש אצל שבתי בן דב. יש הרבה מה לבקר ואף לדחות ולשלול, במיוחד לאור העובדה שהדברים נכתבו לפני עשורים אחדים ודברים רבים התרחשו מאז. אבל מפגש כזה יעדכן, יעורר ויפרה את מחשבתנו המשיחית (מותר כבר להשתמש במלה?), לתפארת מדינת ישראל והגאולה.
(פורסם ב"נקודה" 296 – דצמבר 2006)
סולמות למלכות ישראל היעודה 