הרקע הסוציופוליטי של המהפכה האמונית | מוטי קרפל

 

לפי שבתי בן דב תפקידה של אידיאולוגיה מהפכנית הוא "לשמש מסגרת אידיאולוגית לחלק מן החברה בשביל התקוממות נגד חלק אחר בתוכה, אשר התנוון ומעכב את התפתחותה"

בספרו "גאולת ישראל במשבר המדינה" (כל כתביו, כרך שני, עמוד 156) בוחן שבתי בן דב את האפשרות שהיציאה מ"משבר המדינה" (מושג חשוב בהגותו שמחייב הסבר בנפרד) תתאפשר על בסיס האידיאולוגיות שנטלו חלק בהקמת המדינה. במסגרת זו הוא בוחן גם את סיכוייו של הסוציאליזם הציוני להוות מוצא מן המשבר. הניתוח המדובר נכתב בערך בשנת 1953 והוא איננו מדבר על מה שנקרא היום "סוציאל דמוקרטיה", אלא על סוציאליזם מהדור ההוא, שהיה בעיקרו מרקסיסטי, ויוצג על ידי מפ"ם, אחדות העבודה ובמידה מסוימת גם על ידי מפא"י. שב"ד מנתח סוציאליזם זה ומגיע למסקנה, כפי שאכן התברר בשנים הבאות, שהסוציאליזם הציוני לא יוכל להיות האידיאולוגיה שתוציא את הציונות מן המשבר. עצם הדיון פחות מעניין אותנו כאן, אבל אגב הדיון, עולות תובנות אקטואליות מאד לימינו.
"הסוציאליזם בא לשמש מסגרת אידיאולוגית לחלק מן החברה בשביל התקוממות נגד חלק אחר בתוכה, אשר התנוון ומעכב את התפתחותה", כותב שב"ד, "והרי זוהי לכאורה, לפחות מבחינה פורמלית, בדיוק המשימה העשויה לעמוד בפני כוח מוסרי חיובי שיתפתח ביישוב הארץ-ישראלי ואשר ימצא את תנופתו מתנפצת אל מציאות השכבות השליטות במדינת-ישראל, שהתנוונו מבחינה מוסרית והמחזיקות עדיין בשלטון בכוח השגרה ובכוח עוצמתן הכלכלית".
הנה, בשורות אלה, ניתן לראות מדוע ה"מהפכה אמונית" היא הכרח היסטורי. השכבות השליטות בישראל מורכבות מצאצאי השכבות שהקימו את המדינה. במילים "התנוונותן המוסרית" מתכוון שב"ד בעיקר למובן הרחב של המושג: לשקיעת האידיאלים והאידיאליזם שלהם, לחומרנות האישית, לאינדיבידואליזם, להכפפת החיים להרחבת הקיום החומרי במקום להמשך ההתמסרות ליעוד וכדומה. המובן הצר של התנוונות מוסרית – שחיתות מוסרית אישית – הוא פועל יוצא של המובן הרחב. השכבות הללו, המחזיקות את ההגמוניה בחברה, הן החלק אשר "התנוון ומעכב את התפתחותה", ומסיבה ברורה: כל "כוח מוסרי חיובי" שיופיע בחברה וינסה להמשיך את תנופתה ההיסטורית (של שיבת ציון, במקרה זה), יהווה סיכון להגמוניה של אותו חלק מתנוון. על כן, השכבות השליטות עושות כל שביכולתן "לנפץ את תנופתו" של אותו כוח שמרגיש בתוכו יכולת להמשיך את התנופה ההיסטורית. כך מגיעה החברה למצב של שיתוק שפריצתו תתכן רק על ידי מהפכה. לא מדובר דווקא במהפכה במובן הברוטאלי של המושג, אלא, קודם כל, במהפכה תודעתית, שכן השכבות השליטות מבטיחות את ההגמוניה שלהן בעיקר באמצעות שליטה בתודעה.
לעינינו יש בכך הסבר לרצח האופי ו"הוצאת החוזה" של השמאל הישראלי בכלל ו"שלום עכשיו" בפרט, כנגד ציבור המתנחלים. לשיתוק הציוני, שהחל מיד עם – ובגלל – השגת המטרה הציונית העליונה – הקמת המדינה, ומאז מלחמת ששת הימים הפך מסתם שיתוק וקיבעון אידיאיים לניוון ושקיעה היסטורית, נמצא מוצא באידיאולוגיה האמונית, שיודעת לשלב את התפיסה המודרנית של הציונות על בסיס המסורת היהודית, ובכך מצאה את הדרך להתחדשות ציונית. אבל השכבות השליטות חשו – ובצדק – שהתחדשות ציונית זו תיטול מהן את ההגמוניה בחברה ותעביר אותן לשכבות חדשות; הן הכריזו עליהן מלחמת חורמה והחריפו בזה את השיתוק הציוני.
זוהי כמובן רק סיבה אחת, אמנם מרכזית, למאבק של השכבות השליטות בציבור האמוני. על עוד סיבות, משלימות, עמדתי בספרי "המהפכה האמונית" בחלק הרביעי: "חילופי המשמרות – המימד הסוציו-פולטי". אבל את מהלכה של כל התפתחות היסטורית טבעית בכלל, ואת זו של שיבת ציון בפרט, אי אפשר לעצור. שכן באופן דיאלקטי הופכת עצם ההתנגדות לכוחות העולים בחברה למפתח ומאיץ לצמיחתן. ההתנגדות עצמה מחייבת את הכוח העולה להתפתח, ליצור תודעה עצמית ולהבשיל. זהו בדיוק העיקרון עליו קראנו היום (פורים) במגילת אסתר: המן נתלה על העץ שהוא עצמו הכין למרדכי.
(פורסם בי"ד אדר תשע"ג בבלוג המהפכה האמונית)
מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

טעימות

על ערכי המטרה וההגשמה

שני יסודות – האי-רציונלי והאינטואיטיבי – הם כמעט כל מקור חיותם האפשרי של ערכי המטרה. כמו ערכים אלו, גם ערכי ההגשמה מחויבים לינוק מיסודות אלה, למען יהיו להם כוח מניע, אלא שבניגוד אליהם הם חייבים גם להסביר עצמם ולהשיב על שאלת המציאות הרציונלית-בכולה, בכדי שיהא להם כוח התמדה וכיוון.

(ע"פ כרך ב, גאולת ישראל במשבר המדינה עמ' 19)

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

ירושלים העתידית בחזון | אוהד קמין

(לשמיעת הראיון לחץ כאן)

בימים אלה עוסק יהודה עציון בפיתוח חלק מעבודתו של שבתי בן דב העוסק בהתייחסותו לירושלים. עציון, שבמשך שנים רבות ערך את כתבי איש הרוח בן דב, העוסקים בין היתר ב"מלכות ישראל היעודה", הקים צוות מיוחד לטיפול בנושא זה.

בראיון עמו מספר עציון כי שבתי בן דב כתב, בין היתר, על ירושלים העתידה שבית המקדש במרכזה כארבע שנים לאחר שחרור העיר, בשנת תשל"א (1971), כתגובה הגותית לשחרור זה. בכך, אומר עציון, היה בן דוב יוצא מן הכלל ביחס למרבית אישי ישראל שהתייחסו לשחרור ירושלים. בזמן שהם התייחסו בעיקר לערכי העבר ההסטוריים והארכיאולוגיים-אנתרופולוגיים של העיר, מצא שבתי בן דוב לנכון להתמקד בעתידה של ירושלים כבירת ישראל וליצור לצורך הענין תשתית תכנונית.

לדברי עציון, הר הבית, שהוא חלק מירושלים ההסטורית מתרומם מתוך השקע הגדול שיוצר נהר הקדרון ברוח "ירושלים הרים סביב לה". על כך מתבסס תכנון ירושלים, הכולל את חזון ירושלים העתידה ובכלל זה את בנין המקדש. בהקשר זה נלקחה על ידו בחשבון ההתנגדות הצפויה מצד הנצרות והאיסלם. בחיבורו הגדול והמרתק קורא שבתי בן דב לתרגום הדברים לשדה הפעולה של המדיניות המציאותית. "כשערכתי ספר זה" מספר עציון "ברור היה לי שהעמדת הדברים ברוח זו חשובה ביותר, ורק מעטים התמודדו עם הדבר בדרך זו".

 בדבריו קובל יהודה עציון על כך שלשלוש הדתות העניקה מדינת ישראל כבוד באמצעות שלושה בולים שהנפיקה שבהם מצויינים מסגד כיפת הסלע וכנסיית הקבר כאתרים קדושים לאיסלם ולנצרות בירושלים. בשנים האחרונות גם מסרה מדינת ישראל חלקים מאדמות ירושלים לנציגי הדת הנוצרית, מה שיש להניח שמהווה חלק מזריית מלח על תסכוליו של האיש, שבתי בן דב, אשר סבל מכך שמדינת ישראל קשה קשרים איומים ומסולפים עם מנגנוני הדת המוסלמית והנוצרית. מבחינה זו ישראל מתנהגת כמי ששומרת על הר הבית כעל מקום מוסלמי. רק לאחרונה, אומר עציון, שמענו על העברת חלקים ממגרש הרוסים לידי הרוסים על אף שקיים ספק גדול לגבי יכולתו וזכותו של השלטון הנוכחי ברוסיה לראות את עצמו כיורש השלטון הצארי שהיה בעל נכסים בירושלים.

אך מעבר לכל זה חשוב הדבר להעלות על נס את הקשר ההכרחי, המציאותי והיחידאי של עם ישראל לארץ ישראל בכלל ובמיוחד לירושלים ולהר הבית – והרי כל מושג הציונות מבוסס על השם ציון. מה ששבתי בן דב הגה, מסביר יהודה עציון, אנו מנסים לתרגם לחיבור שיהיו בו את כל יסודותיו הרציניים של תכנון שיציג את מה שצריך להתקיים בירושלים על יסוד מה שקיים בה כבר היום. דבר זה אומר שיחולו בעיר שינויים דרמטיים כמו פירוק החומות העותומניות ובינוי חדש שיעתיק את מרכז הכובד הממלכתי מגבעת רם אל המוקד הראוי לו, אל מול המקדש, ושם ייבנו בית המלך (או, אם נרצה, הנשיא, כפי שהוא קרוי בנבואת יחזקאל) – וגם בית הנבחרים – יחד עם מבנים ממלכתיים שיוקמו בכל האיזור שצופה אל ההר ואל המקדש. שטח זה יהיה, לדעתנו, גם שטח ייחודי מבחינה מוניציפאלית.

אחד מהדברים המתוכננים שיקרו הוא הקמת רשות שלא קיימת היום, שתהיה רשות המקדש שבראשה יעמוד מי שיהיה הכהן הגדול, אשר תנהל את כל הכרוך בעליה לרגל של מליונים רבים למקום, שיהיה אחראי להסדרי התנועה השונים – ממונעת ורגלית גם יחד – אל בית המקדש. כל זה ייעשה בהתאמה להיות הגישה לבית המקדש מבוא לקודש, שבבסיסו התחושה שירושלים היא עיר הקודש ושלירושלים כולה יש ייחודיות, שהיא מיוחדת במינה ושאין דומה לה בכל העולם. ככזו היא תמשוך אליה כמגנט בני אדם רבים וטובים מכל אומות העולם.

דבר זה יקרה, כמובן, אחרי שמדינת ישראל תאפשר לדברים להתרחש כראוי, כי בינתיים מדינת ישראל של היום שותקת. אם וכאשר היא תציג את ירושלים כראוי לה, כעיר הקודש של עם ישראל, יוכל החזון הלאומי להתגשם ויתממשו דברי הנביא כלפי העולם כולו: "…לכו ונלכה אל הר ה' ואל בית א-להי יעקב … כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

(התפרסם בתאריך 26/06/11 באתר "ישראלי פטריוטי")

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

לוחם, הוגה וחולם | דוד ברוקנר

בצעירותו היה שבתי בן דב (וילנה תרפ"ד-ירושלים תשל"ח) חייל אלמוני. בבגרותו, עד אחרית ימיו, היה הוגה אלמוני

שב"ד עלה לארץ כילד יתום בן אחת-עשרה, יחד עם אמו ואחיו. שלוש וחצי שנים לאחר מכן הצטרף לשורות האצ"ל, ולאחר הפילוג בארגון עבר למחנהו של "יאיר". בשנת תש"ב, בטרם מלאו לו שמונה עשרה שנה, נתפס על ידי השלטון הבריטי ומאז ועד קום המדינה ישב במאסר בארץ ובאפריקה. תקופה זו הוקדשה על ידו ללימוד אינטנסיבי, שהשפיע רבות על אופיו רחב האופקים. לאחר שנים מספר, בעודו סטודנט באוניברסיטה, עבר אירוע מכונן: "ראיתי ילד בן שמונה חוזר באוטובוס ממקום לימודו ונושא גמרא, בעוד שאני – שנחשבתי מלומד בעיני – לא ידעתי לקרוא אפילו דף אחד בעצמי; ובאותו מעמד החלטתי לעשות מעשה ולהשיג את הילד", הוא מתאר. כעבור מספר חודשים כבר סיים שב"ד ללמוד את כל סדר נזיקין שבתלמוד הבבלי. על חווית הלימוד הוא כותב: "התפרשה והלכה לפני המשמעות החיה של תורת ישראל, אשר מורי למדוני כי מזה עידן ועידנים כבר איננה קיימת". "כל אותו הזמן חזרו המקורות העבריים להיות הנושא העיקרי של לימודי, ולא רק בתחום ההלכה", הוא מעיד על עצמו. מאז ועד היותו על ערש דווי לא הפסיק שב"ד להגות על משברה העמוק של התנועה הציונית ועל ההכרח להתעלות ממנה לתבניות גאולה על פי אמיתה של תורת ישראל. בימים היה עוסק לפרנסתו כיועץ במשרד המשפטים, ובכל יתר הזמן ישב בחדרו, ליד שולחן העץ הכבד – וכתב, וכתב, וכתב.

"כותבים, כותבים למגירה", היה נוהג לענות למי ששאלו על עיסוקו "בימים אלה". אבל לפני כשלוש שנים, לאחר עבודה מסורה של למעלה מעשרים שנה, הוציא יהודה עציון את כל כתביו לרשות הרבים במהדורה מוערת, מדוייקת ומפוארת, שאף נמכרה בהצלחה רבה. בשבועות האחרונים הועלו קבצי הספרים כולם, כמתכונתם המודפסת, לעיון חופשי ברשת האינטרנט – ונראה שהאירוע מספק הזדמנות טובה לדבר בהם, ודווקא כאן, בבמה הזאת.

כבר מיום שעמד על דעתו היהודית, וכאיש ישראל בריא, ראה שב"ד בהר הבית את מוקד הסיפור כולו ותמציתו. כבר בשנות ה-50 הוא כותב שהחתירה לשיבה אל ההר וטיהורו מכל "זאבי ערב" תחייב את הקמתו של "שבט לוי", מחנכי העם ומוביליו אל עולם הקודש והגאולה.

מיד לאחר שחרור ההר (עליו הוא כותב: "לו הקדשתי את חיי"), עוד בטרם סיומה של המלחמה, מיהר ועלה אליו עם חבריו למחתרת ובהם השר מנחם בגין. כשנוכח לראות לאחר זמן מועט שמדינת ישראל החזירה את מפתחות ההר והשליטה על סדריו למוסלמים – הוא מנהל תכתובת עם משרד הדתות ומגיש את העתירה הראשונה שהונחה על שולחן בג"ץ בעניין הר הבית. מפוכח למציאות הוא אפילו אינו מבקש שתותר תפילתם של יהודים, אלא עוסק בשאלת השליטה – מי העומד בשער. שב"ד תלה תקוות רבות בעתירתו, אך בית המשפט התייחס לטענותיו כתימהוניות. בשלב מסוים שאל אותו השופט זילברג (שאגב, היה אדם דתי) למה הוא מתכוון כשהוא רוצה לשמור על ההר. תשובת שב"ד הייתה: "אפשר לבנות קבוצת שמירה של כהנים ולויים. מן המשנה אנו למדים שעליהם מוטלת המצווה, והם היו השומרים בהר". זילברג הניף ידו בביטול ומלמל דבר מה ביידיש. האיש מבלבל את המוח.

העתירה נדחתה ושב"ד אף חויב תחילה בהוצאות המשפט, אך בעקבותיה (ובעצם, כדי להצדיק את דחייתה) נפתח הר הבית לכניסה שאינה מותנה בתשלום לו'אקף. באותה תקופה גם כתב את חיבורו "דינו של הר הבית מן הזמן הזה ולהבא", כתגובה ל"כינוס העשירי לתורה שבעל פה" שהוקדש לפרסום דבר איסור הרבנים לעלות אל ההר.

על אף הקשר העמוק שחש אל ההר, ענה בשלילה להזמנתו על ידי מנחם בן ישר (לימים פעיל בארגון "אל הר ה'") להצטרף ליוזמת תפילות על הר הבית. בתשובתו צירף כמה שאלות למחשבה, וסיכם במין התנצלות: "הריני קודם כל איש מדיני, ולכן אינני מרגיש את עצמי מתאים לארגן טקסי התקדשות, שהם ממין הכהונה". לסיום ברך אותו בהצלחה והוסיף שישמח להצטרף בדיעבד אם המהלך יתברר כמועיל.

מכיון שלשם טיול לא היה עולה, ולתפילה בהר היתה לו, באופן אישי, עמדה מורכבת – לא בא עוד בשעריו. רק חי ובכה. כמו כולנו.

כעבור ארבע שנים הוא ניגש לכתוב את חיבורו היסודי "על תכנון ירושלים". המסמך, שכדרכו של שב"ד נפתח בהתייחסות עניינית למאורעות התקופה בה נכתבו הדברים, ותגובה ישירה עליהם – מפליג חיש מהר לגבהים של חזון גאולתי, ועוסק בתכנון העיר לפרטיה כבירה מודרנית וממלכתית הבנויה סביב למקדש. מצבה הנוכחי של העיר, ובמיוחד של הכותל, מקבל אצלו את ההשוואה ל"עז שהוצאה מן החדר" (היינו: שזרקו אותנו למרגלות ההר, אחר כך גם לשם לא נתנו לנו לגשת, וכעת משהוסר האיסור – כבר אנו מדמים לטעום בו טעם גאולה). תכנוניו שלו, לעומת זאת, עוסקים בשאלה כיצד יקרינו העיר והמקדש על העם והמדינה מהודם ומנגד יקבלו ממנה בהיזון חוזר, מפליגים אל המעגלים התרבותיים והכלכליים הסובבים ותומכים את חיי המקדש, ואף לא שוכחים להעמיק בניתוח ריאלי של ההתמודדות הצפויה עם העולם הנכרי על שני אגפיו: הנוצרי והמוסלמי. פרקי המאמר עמוקים, נועזים ומאתגרי חשיבה – ואף על פי כן, פשוטים ומובנים לקריאה.

בנוסף נכתבו על ידו אגרות קצרות בנושא הכותל ותכנון הרחבה הצמודה אליו.

"הוא הרגיש כעס עצום כשהחזיק את העט. לדעתי התחשק לו להטיח את העט בנייר ולהתיז את הדיו לכל הכיוונים", אומר יהודה עציון על שב"ד, "אבל התוצאות אף פעם לא נראות כך. תמיד מצא את הדרך הלוגית והמסודרת להביע את הכעס הזה. זה מוליד גם משפטים סרקסטיים, אבל בנויים ומחוטבים להפליא, מנוסחים יפה".

כבר אז, לפני שנים רבות, העלה שב"ד בינו לבין עצמו תובנות שרק לאחרונה הינן נחלת הרבים. הדבר אולי פחות מפתיע כשנזכרים שהקביעה הזו נכונה לכל כתביו – לאו דווקא אלו המיוחדים להר, אך עדיין אפשר לציין את "על תכנון ירושלים" כחיבור פורץ דרך במיוחד, מתווה נתיבים נועזים ומפורטים מאוד על בסיס ההנחה והאמונה שיום יבוא ושינוי דרמטי יחול ברצון העם ושאיפותיו, שיובילו אל ההר פנימה.

האם גם שאר כתביו קשורים למקום המקדש? עציון: "כל חיבוריו מכוונים לגלות במה שגינו – או שגו אחרים – כדי שנוכל לתקן ולשנות, שלא נחזור על הטעות. הוא מכוון כל הזמן לשוב לעצמנו. ואם היינו שואלים את פיו מה משמעות הדבר, היה אומר מיד – אם לא במשפט הראשון, כי אז לכל היותר בשני – לשוב להר, לשלמות, לכתר.

באיזה סגנון הוא בוחר להשתמש בכל הבירורים הללו? "הוא מדבר בשפת הפילוסופיה, אך משתמש בה כנגדה. הוא מחפש כל הזמן את כלי המעשה וההגשמה, את המעבר מהמטפיזיקה אל הפיזיקה. בגלל זה הוא גם נזהר מאוד שלא לקפוץ אל המיסטיקה, ומתייחס אליה בחשדנות רבה. הוא מתנגד לנשמה מרחפת, לתורה שמתנגדת לחיי המעשה או בונה שלמות גאולית וירטואלית בזמן שהעולם הזה נותר בגלותו. הוא לא ראה פתרון בדברים שיכולים להציע לאדם את סיפוקו הרוחני במעגל סגור. כל דבר היה חייב להיות מתורגם אצלו בסופו של דבר למשהו ממשי. כמובן שלצורך ייסוד הממד הארצי הזה הוא נצרך להשתמש כמעט בכל תחום אפשרי".

בנימה אישית, יהודה – האם אתה מוצא את חלומותיך שלך משתקפים בתוך דבריו, או שנותר פער? "זה לא סוד שאני רואה את עצמי כתלמידו. כמובן, כשני אנשים שונים נוצרת רשת הבדלים באופן ההתייחסות לדברים או אופן הכתיבה עליהם. אבל בסך הכל הרגשתי שיש כאן חברותא, ויותר מכך: שיש מישהו להיסמך עליו כקטן הנתלה בגדול. כשקראתי את הדברים מצאתי ניסוחים לדברים שלא תמיד ידעתי לנסחם, גם אם הם כתובים בסגנונו שלו. ישנה שם תכנית עבודה: שלמה, מעשית, עם המון ניתוחי רוחב והבנות חדשות ומבריקות. וככל תכנית עבודה, צריך אנשים שישאו אותה על גבם, כאלו שיהיו חיילים ולא רק שומעים או מקשיבים או קוראים. הוא בפירוש ראה את עצמו כמייסד תנועת גאולה, וראה חשיבות בסידור הדברים והעמדתם לרשות הציבור, שיעשה איתם משהו – ו"משהו" פירושו חתירה אקטיבית ואפקטיבית לגאולה – כשהוא יודע שהדברים יקרו לבסוף, אם לא היום כי אז מחר".

שב"ד היה מהראשונים שאבחנו את קו הכותל כמחסום ומגבלה שיש להתקדם ממנה הלאה. הוא ראה בחציית הקו הזה סמל לשבירת כל הרגליה השליליים של הגלות והיעתקות מהם אל עבר כיוונה של ממלכת ישראל ששכינה בקירבה, מתוך התגברות על הכל, כחוקו של נצח ישראל. זה הכיוון אליו חתר כל העת, הכיוון שסומל על ידו בדמות ההר המלא בבני ישראל: חיי ישראל בארצו כעם, "כל הימים אשר אתה חי על האדמה".

(פורסם בעיתון מקור ראשון, מוסף "שבת", פרשת בא תש"ע)

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

תוכנית עבודה לתנועת גאולה | נדב שרגאי

שבתאי בן דב, הוגה דעות משיחי, הצית את דמיונו של יהודה עציון, הוגה התוכנית לפיצוץ כיפת הסלע, וכעת עציון מוציא את כתביו לאור. "אנשים יגידו בן דב רוצה משטר של איאתוללות", אומר עציון, "אבל מדובר במהפיכה תרבותית, מהפיכה עם ספר"

שבתאי בן דב, הוגה ולוחם לח"י, נפטר בדמי ימיו, בחנוכה לפני 28 שנה, כשהוא בן 54 בלבד. הוא הותיר אחריו משפחה, שני ספרים, מגירות עמוסות בכתבי יד רבים, ותלמיד-מעריץ מרכזי אחד: יהודה עציון, האיש שרקם את התוכנית לפיצוץ כיפת הסלע שבמרכזו.
בן דב, שעציון מוציא לאור בימים אלה את כתביו (2,800 עמודים בארבעה כרכים), היה מהפכן שחתר אל "התקן המשיחי המלא של מלכות ישראל" ו"חזרה ל'חיים גאוליים' של יהדות שלמה… שאינה אחוזה עוד בכבלי ההוויה הציונית, החילונית". לתפישה של בן דב, שראה עצמו כמתווה דרכה של תנועת גאולה עתידית, היתה השפעה מכרעת על עציון. זמן קצר לפני מותו הוא שאל אותו במפורש, "האם הסרת כיפת הסלע ממקום המקדש תהווה צעד פתיחה נכון לדינמיקה של גאולה". בן דב, כך סיפר לימים עציון, העניק לו את ברכת הדרך. גם חגי סגל, בספרו 'אחים יקרים' על תולדות המחתרת היהודית, דבק בגרסה זו. לעומת זאת, יעל, רעייתו של בן דב, והד"ר ישראל אלדד (שהלך בינתיים לעולמו), שללו אפשרות כזאת מכל וכל.

היום, אחרי יותר מחצי יובל שנים, ולאחר שנחשף למלוא רוחב היריעה המהפכנית של בן דב, עציון אינו חוזר בו מתיאור השיחה האחרונה עם בן דב, אבל הנימה והמסקנות שונות: "בן דב שירטט בראש ובראשונה מהלך הדרגתי של בניית חלופה תרבותית, ללא דחיקת קץ, כמשימה לדורות. היום אני יודע, שאם התוכנית שלי ושל 'המחתרת' להוריד את כיפת הסלע היתה מצליחה, ההצלחה היתה קצרת מועד, ואולי אפילו בבחינת בומרנג. השיפוט שלי אז היה ילדותי.

"טיהור הר הבית דורש בסיס רחב מאוד. הוא דורש למעשה שינוי כל דמותה של מדינת ישראל ושינוי כל תרבותו של הדור הזה. זה לא בזבנג וגמרנו. כתבי שבתאי בן דב מנסים להניח את התשתית לכך, לא פחות מזה – לרדת אל העומק, כדי להרים משם בניין". 

יהודי חדש

שבתאי בן דב נולד בוילנא ב-1924, ועלה לארץ ישראל עם אמו, יתום מאב, כילד בן 11 . כשהיה נער התגייס ללחום בשלטון הזר הבריטי, ובגיל 18 כבר היה אסיר: בעכו, במזרע, בלטרון, באריתראה, בסודן, בקניה ובעתלית. את שש שנות הכלא הוא ניצל ללימודים ולהשתלמות בהיסטוריה, בפסיכולוגיה, בלשון עברית ובכלכלה מדינית. בכלא התוודע לפילוסופיה האירופית והמזרחית, ומיזג אותן למה שכינה "השקפת עולם אחדותית שהלמה את תפישתי היסודית בדבר גאולת ישראל השלמה כחיוב מוחלט הנתון בנפשי". בן דב, ועל כך אין מחלוקת, היה גאון ורחב ידיעות. הוא דיבר בשמונה שפות, קרא שלוש נוספות וידע ידיעה בסיסית עוד שתיים.

כשוחרר מהכלא, לאחר קום המדינה, לחם לשחרור הנגב בגדוד 89 של צה"ל. לאחר מלחמת השחרור החל ללמוד משפטים באוניברסיטה, וכבר אז חש על פי עדותו כי "המשפטים אשר האוניברסיטה יצאה ללמדני היו מותאמים רק לצרכיהם של זרים, ולא היתה להם שום שייכות לבעיות תחייתנו הלאומית".

באותם ימים החל בן דב להרחיב את ידיעותיו והיכרותו עם מקורות היהדות: תורה, משנה, תלמוד. בה בעת העמיק בכתבי הרב קוק ובשירת אורי צבי גרינברג. הוא עשה זאת, מספר עציון, בקצב מהיר, ובלהט, בעיקר בלילות. בתום יום עבודה, כסגן היועץ משפטי במשרד המסחר והתעשייה, הוא היה רוכן על שולחנו ומפתח את תורתו, בכתב יד, במשפטים ארוכים ומסורבלים.

אחרי מלחמת ששת הימים נמנה בן דב עם ראשוני העותרים לבג"ץ בתביעה לאפשר תפילה יהודית בהר הבית. הוא ועוד כמה יוצאי לח"י התגוררו בבית השבעה, בכפר הערבי בית חנינא שבצפון ירושלים. ספרו הראשון, "גאולת ישראל במשבר המדינה", יצא לאור ב-1957 וממנו עלתה דמותו של 'היהודי החדש' כפי שבן דב ראה: יהודי של תורה, אך לא תורה כפופת גו של גלות, לא תורה של ד' אמות של פרט וקהילה, אלא תורה עד מלכות, סנהדרין ומקדש.

חגי סגל, כיום עיתונאי וסופר ופעם חבר "במחתרת היהודית", העיר עוד לפני עשרים שנה שבן דב צפה את החיכוכים העשויים להתרחש בין תנועתו לבין המשטר הקיים. ואכן, בספרו השני, "נבואה ומסורת בגאולה", הוא כותב: "לא חוקי המדינה כשלעצמם הם שיקבעו לנו מה מותר ומה אסור בחתירתנו המהפכנית כנגדה, אלא תורת ישראל ותודעת האחריות הלאומית המוטלת עלינו, הן הן שתקבענה באיזו מידה נכיר בחוקי המדינה, או נשלים עמהם במאבקנו בפועל… הקו הווכחני אינו מקדם כלל את המהפכה הרצויה… ובמקרה הטוב מוביל אותנו למאבק אופוזיציוני עקר בחיקו של המשטר הקיים".

בן דב הדגיש עם זאת: "אין אנו רשאים למרוד בו, במשטר באיבה, אלא חייבים אנו להעביר ולגאול את העם מתחתיו, בדרכי החינוך וההתפתחות הפוליטית".

מוטי קרפל, כיום עורך "נקודה", נחשף לראשונה לכתבים של בן דב לפני כ-15 שנה, במוזיאון הלח"י בתל אביב. "בן דב", הוא אומר, "היה אז משהו אזוטרי לחלוטין. מי בכלל שמע עליו? הוא זוכר את הספרן שולף מאי שם שני ספרים מאובקים ותוחב אותם לידיו. קרפל, כמו עציון, נלכד עד מהרה בקסמיו. בגליון "נקודה" הקרוב הוא מקדיש מקום נרחב להוצאת כתבי בן דב, ומספר כי למקרא הדברים חש כבר אז שהחל שלב חדש בחייו, "שלב חדש בגאולה".

בן דב, אומר קרפל, הבין שהעסק של הציונות בנוי על חולות נודדים. "הספר הראשון שלו הוא ניתוח מדהים של היסודות האידיאולוגיים והערכיים של הציונות, ושל מצב המדינה הצעירה. כבר באותם ימים הגיע למסקנה שהקמת המדינה אינה הגשמת הגאולה, אלא משבר קשה בהתפתחותה, ושדינו של האתוס הציוני להתרסק.

"החלקים האחרים של הספר הראשון שלו הם חיפוש ובירור קפדני אחרי מוצא מן המשבר. רק מתוך הבירור הזה בן דב נהפך לאדם דתי והגיע למסקנה שאין מוצא אחר לציונות אלא בהגדרת ייעודה במושגים המשיחיים המסורתיים של היהדות".

קרפל שולל את הטענה ששיטת הרב קוק, הרואה במדינה אתחלתא דגאולה, ושיטת בן דב הן שיטות נפרדות, מתחרות. "מדובר בשני מישורים שונים לחלוטין: משנתו של הרב קוק, היא תורה, וחלק מן המכלול של תורת ישראל, בעוד ששבתאי בן דב פיתח אידיאולוגיה, שהיא קומה נמוכה יותר במערכת החשיבה האנושית. הרב קוק, ולמעשה התורה כולה, עוסקת בגאולה מלמעלה למטה. הגותו של בן דב עוסקת בה מלמטה למעלה. התורה היא האידיאל. בן דב חותר אליה מתוך המציאות המורכבת והמסובכת". 

גרעין לסנהדרין

בן דב מושיב על ספסל הנאשמים לא רק הציונות החילונית, אלא גם הציונות הדתית והממסד הרבני שלה. על יום העצמאות, שבחוגי הציונות הדתית הפך ליום חג דתי, הוא כותב למשל כי "לא יוכל למלא את מקום החג בה' הידיעה של גאולת ישראל. תפקיד זה יצטרך להתמלא על ידי יום אחר, טהור יותר. את היהודים הדתיים שבאים לבית הכנסת ביום העצמאות, גם אם "מתוך שפע עצום של רצון טוב ומתוך הרגשה כנה ועמוקה של צורך להודות לבורא", הוא מכנה יהודים של משי ונמושות. "כוח אישיותם כשלעצמם אינו מספיק כדי לתת לתפישה שלהם משקל כלשהו כנגד האווירה החילונית בארץ".

הוא משרטט הקמת עילית נבחרת בדמות שבט לוי של פעם, משרתי העם, שיחליפו את דגם "הרב", "התלמיד החכם" או ה"מרא דאתרא" (רב העיר). את הנבחרת הזאת הוא מבקש ליצור מן היסוד. עציון, שמלווה את הכתבים בהערות והארות משלו, מציין כי ביסוד רוחה של התנועה שעליה חלם בן דב עמדה החלוציות והמסירות הטוטלית של לח"י, שבן דב הוסיף על עליה את הקודש של תורת ישראל.

"הוא חלם על ייסוד בית מדרש ראשון שיהווה גרעין לסנהדרין של גאולה. בן דב כתב לתנועת הגאולה תוכנית עבודה, לא ברמה הטכנית, אלא קודם כל תשתית מחשבתית, הכרתית של תפישת עולם. יש לו דפים ארוכים שמוקדשים למקדש ולסנהדרין, חיבור שלם על המשפט העברי ומדינת ישראל. הוא מוכיח לטעמי שתורת ישראל לא תגיע להנהגת העם ולהשרשה של נורמות העולות מתוכה, תוך כדי ספיגתה אל המציאות הישראלית, אלא רק מתוכה היא עצמה, באמצעות תנועה ציבורית, שתצבור בהדרגה משקל ציבורי רציני. המטרה היא להגיע להנהגה לא דרך המערכת הפוליטית הקיימת אלא תוך כדי שלילתה הערכית".

"אנשים", צופה עציון, "יגידו על כתביו: בן דב ועציון רוצים משטר של איאתוללות, לרמוס את הדמוקרטיה והעם. מי שיגיד זאת מתחמק מקריאה רחבה ועמוקה של הדברים. בן דב הרי מטפל בהרחבה במארג הקשרים בין ההנהגה לעם. לא מדובר בשום פנים ואופן על כפיית הנהגה חיצונית. אנשים ישאלו בוודאי, האם תורת המהפיכה של בן דב היא באמצעות הטנק או באמצעות הספר? התשובה חד משמעית: מדובר במהפיכה שכל כולה חינוכית התפתחותית, מהפיכה עם ספר. מהפכה עם טנקים אמנם יכולה להצליח, אבל הצלחתה תהיה כישלונה. כל ניצחון של מהפיכה אלימה הוא קצר ימים. חייבת להיות התאמה בין הרצון הטבעי והזורם של העם, לבין המהפכנים. זו משימה לדורות".

האם לפי עציון ובן דב יש בכלל תוקף להוויה של מדינת ישראל? עציון אומר שלמדינת ישראל יש דין מלכות, שמקביל למלכי לישראל שאינם מלכי בית דוד, למשל מלכותו של ירבעם (בספרות חז"ל נחשב ירבעם למלך חוטא, נ"ש). "הכשרות מותנית בכך שכוח אחר יעלה ויבוא במקומם".

איש כמעט, לבד מעציון, שטרח עליהם 25 שנה, לא מכיר את כתבי בן דב במלואם. קרפל קרא חלק מהם. השופט העליון לשעבר מנחם אלון, הפרופ' נחום רקובר, השופט המחוזי בדימוס יעקב בזק, הכירו את האיש, אך נחשפו אך מעט לתורתו. שלמה פליישר, דוקטורנט מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, נדרש במסגרת עבודת הדוקטורט שלו להגותם של בן דב ועציון. גם פליישר קרא רק את שני הספרים של בן דב שיצאו לאור. פליישר אומר שבן דב נתן הצדקה לפעילות של אוונגרד מהפכני, והעניק ממד נוסף למגמה המהפכנית בתוך הציונות הדתית. 

"בן דב עשה את זה עם המקורות האירופיים שלו, ועציון הכניס את זה לשיח של הציונות הדתית הרדיקלית. מוטי קרפל מביא בתחילת הספר שלו: 'המהפכה האמונית', שני ציטוטים: האחד מהרב קוק והשני משפט של בן דב: 'עלינו להיות נאמנים למדינה על תנאי שנחולל בה מהפיכה'. קרפל, וגם פייגלין ופועה מ'מנהיגות יהודית', הם אלה שלפחות חלקית ממשיכים את בן דב, שבניגוד לרב קוק העניק סמכות לאקטיוויזם של האוונגרד. אורי צבי גרינברג היה המבשר הגדול של הכיוון הזה מבחינה שירית. בן דב והטקסטים שלו עשוי להפוך למבשר הגדול של האוונגרד הזה מבחינה אידיאולוגית".

(פורסם בעיתון הארץ, תשס"ז)

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

שלב חדש בגאולה או: איך פגשתי את שבתי בן דב | מוטי קרפל

בשנות החמישים, מתוך ניתוח עמוק, מקיף ומרתק של הווייתה של מדינת ישראל הצעירה, מגיע שבתי בן דב למסקנה האאוטסיידרית לחלוטין באותם ימים, שהקמת המדינה – לא בעיקרון, אלא כפי שהוקמה – איננה הגשמת הגאולה, אלא משבר קשה בהתפתחותה, ושדינו של האתוס הציוני להתרסק במשבר קשה

ביום חורפי אחד, אי שם בשנת 90' או אולי 91' של המאה הקודמת – אף פעם לא הצלחתי לשחזר מתי בדיוק, למרות שתמיד ניסיתי – ירדתי עם חבר ל"בית יאיר" בתל אביב, לביקור במוזיאון הלח"י. אחרי סיבוב קצר במוזיאון נכנסו לראות את הספרייה. לפני צאתנו התבונן בנו הספרן, שראה שני חובשי כיפות גדולות ובעלי זקנים ארוכים, שאינם בדיוק המבקרים הטיפוסיים שלו, ואמר: "יש לי כאן איזה ספר ישן, אולי הוא יעניין אתכם".

הוא התכופף לאיזו פינה צדדית, כך נחרת בזכרוני, והוציא חבילת ספרים קטנה ומאובקת. שניים מהם היו כרוכים, לשאר אפילו לא הייתה כריכה. הספר נראה עתיק כבר אז, משהו עם עיצוב וריח של שנות הארבעים או החמישים. "זהו ספר ישן שאף אחד כבר לא מתעניין בו", אמר לנו הספרן, "זה כל מה שנשאר ממנו". על העטיפה המאוד לא מושכת, בסגנון הימים ההם, היה כתוב: "גאולת ישראל במשבר המדינה. שבתי בן דב". לקחנו את שני הספרים הכרוכים ונסענו.

בדרך, בירושלים, היה חברי צריך לרדת לכמה דקות ואני נשארתי ברכב להמתין לו. פתחתי את הספר על מנת להציץ בו, הצצתי ונפגעתי. במשך שלושת השבועות הבאים לא יכולתי להניח אותו מידי לרגע, ולא התפניתי לשום עיסוק אחר. חרשתי אותו, ועסקתי בפיצוח הספר הקשה הזה בנשימה עצורה, כולי מרותק ונפעם. הבנתי שחיי עומדים להשתנות.

זה כבר קרה לי כמה פעמים בחיים לפני כן. בדרך כלל ספרים עשו לי את זה. פנחס שדה עם "החיים כמשל" בסוף שנות העשרה. הרב קוק עם "אורות הקודש" בעת לימודיי באוניברסיטה, ובהמשך היה זה הרב יצחק גינזבורג שהכניס אותי לעולמן של החסידות ופנימיות התורה. בכל מפגש כזה נפתח שלב חדש בחיי, נולדתי מחדש, והווייתי התעלתה בקומה שלמה.

אבל הפעם היה פה משהו שונה. שבתי בן דב היה משהו אזוטרי לחלוטין. מי בכלל שמע עליו.Out of the blue לחלוטין. הייתה גם חוויה של משהו מחתרתי, קריאת חומר שמישהו ניסה להשתיק, להסתיר ולהעלים ממך. קלטתי שהפעם, בניגוד לפעמים הקודמות, אני אוחז בידי משהו שהעולם עדיין לא מכיר ולא יודע. כלומר הפעם זה לא רק חידוש אישי שלי, שלב בחיי, הפעם זה כנראה – כך הרגשתי אז – שלב חדש בחיי האומה, שלב חדש בגאולה.

פתאום פגשתי את כל מה שרחש בתוכי במשך שנים, עמום, מעורפל, לא מודע, על קצה הלשון והתודעה, לא מוגדר במלים – והנה הכל כתוב כאן. מערך שלם, מנוסח, מנומק, אינטלקטואלי לעילא, מורכב, מבריק, מדהים, כובש. הנה לפניי כל מה שחשתי לפנים ולא ידעתי להגדיר, ובמלים ברורות.

בעקבות הפגישה עם הספר, נזכרתי שב"נקודה", מתי שהוא בשנות השמונים, כתב עליו יהודה עציון. פניתי אליו ונפגשנו לראשונה, והנה נודע לי ששבתי בן דב הוציא ספר נוסף, "נבואה ומסורת בגאולה", ושעוד כתבים רבים מונחים במגרה ככתבי יד. מאז אני חוזר וקורא בכתביו שוב ושוב, אותם כתבים עצמם, והם תמיד בעיני כחדשים, מעניינים, מרתקים, ומעל הכל אקטואליים. אפילו אחרי עשר ועשרים פעם.

אאוטסיידר
לפני שאנסה להסביר מהם כתבי שבתי בן דב, צריך לסלק טעות אחת רווחת: לא מדובר על טרוריזם או על מחתרת. שבתי בן דב היה אמנם יוצא הלח"י, ועל קיומם של כתביו נודע לציבור מיהודה עציון על רקע סיפור "המחתרת היהודית" וישיבתו של יהודה בכלא. הקשרים אלה גרמו לאסוציאציות ויצרו תדמית טרוריסטית, אבל אלה שטויות. אין בכתביו שום דבר מחתרתי במובן המעשי והרגיל של המושג, למרות שהם מחתרתיים לעילא ולעילא במובן האינטלקטואלי שלו – הרווח היום בעולם הספרות והתרבות הישראלית – במובן הפוסט מודרני של המושג. מי שהתדמית הטרוריסטית מרתיעה אותו, שימשיך להזין עצמו בכתבי הרצל.

בשנות החמישים, בעוד כל הציונים הטובים הסתדרו בשורות ושרו "אנו באנו ארצה", וטוב שכך, הבין שבתי בן דב שהעסק כולו בנוי על חולות נודדים. חלקו הראשון של הספר "גאולת ישראל במשבר המדינה" הוא ניתוח מדהים של היסודות האידאולוגיים והערכיים של הציונות, ושל המצב החברתי, הפוליטי, הכלכלי, הממסדי, המדיני והגאופוליטי של המדינה הצעירה.

מתוך ניתוח זה מגיע שבתי בן דב למסקנה האאוטסיידרית לחלוטין באותם ימים, שהקמת המדינה – לא בעיקרון, אלא כפי שהוקמה – איננה הגשמת הגאולה, אלא משבר קשה בהתפתחותה, ושדינו של האתוס הציוני להתרסק במשבר קשה. יכולתו לחשוב בניגוד לזרם הטוטלי של אותם ימים, אינה נובעת רק מכישוריו האינטלקטואליים יוצאי הדופן, אלא בעיקר מהעובדה שהיה מיוצאי הלח"י שהושתקו והודרו מן היישוב, אאוטסיידר במלוא מובן המלה. זה אִפשר לו להביט במציאות מזווית חיצונית, ביקורתית ומשוחררת, ויחד עם זאת גם מתוך הזדהות עם המהלך הכולל של שיבת ציון, ואחריות ביחס אליו.

מאז שנות השבעים, ובמיוחד בעשורים שאחרי כן, ביקורת האתוס הציוני ופירוקו היו כבר אופנה רווחת. הפוסט מודרניזם הכלל אנושי השתלט גם על החשיבה הישראלית, וכל מי שלא השתתף במהלך ההרס הקדוש של האתוס הציוני הושתק, ולא נחשב כלל בקרב "האנשים החושבים", ביצת האינטלקטואלים הישראלים "הנאורים".

ההבדל הגדול בין הפוסט מודרניסטים לבין שבתי בן דב אינו בכך שהוא הקדים את זמנו. לא זה חשוב. אפשר לדמות את ההבדל להגדרת מלאכה לעניין איסורי שבת. השאלה היא האם אתה הורס ומבקר על מנת לבנות, או הורס לשם הרס. אי אפשר להימלט מן התחושה שהאינטלקטואלים הפוסט ציונים של היום הם כילדים קטנים החשים ש"הגדולים" רימו אותם, בועטים, מתנקמים, מתפלשים בצואתם, וחוגגים בהנאה שלימה ובקול תרועה גדולה, את ההרס העצמי של החלום וגם המציאות שהוריהם בנו בזיעת אפם.

שבתי בן דב, לעומת זאת, חותר ומבקר לשם שמים, על מנת לבנות. חלקיו האחרים והעיקריים של הספר המקורי הזה, הם חיפוש ובירור קדחתניים אחרי המוצא המתבקש מן המשבר, ואת הבסיס החדש שיכול להציל את הציונות מעצמה ולהחזיר את "שיבת ציון" ואת תהליך הגאולה למסלולם ההכרחי. כך, אחרי בירור עמוק ומקיף, מגיע שבתי בן דב – שלא היה אז אדם דתי, וכמובן שלא התחנך בישיבת מרכז הרב – למסקנה שאין מוצא אחר לציונות אלא בהגדרת ייעודה במושגים המשיחיים המסורתיים של היהדות.

יהודה עציון עמל במשך למעלה מ-25 שנה על הוצאת כתביו של שבתי בן דב לאור. רק מעטים יודעים אילו מכשולים, קשיים ומניעות עמדו בדרכו, ועל אילו הרים של חוסר הבנה ובינוניות היה צריך להתגבר. אף אחד אחר לא היה משלים את המשימה. אבל הצלחתו בהשלמתה איננה רק פרי נאמנותו, עקשנותו ודבקותו במטרה. מה שראה שבתי בן דב – משבר המדינה – הפך היום לעובדה הזועקת מכל פינות המציאות וקירותה. היה כנראה מישהו שם למעלה שהבין שכדי שהתבוננותו המעמיקה של שבתי בן דב תצא לאור, יש להמתין להבשלת המציאות ולהבשלת התודעה.

מה שחזה שבתי בן דב בשנות החמישים, מונח היום לפנינו במלוא אכזריותו: הציונות הגיעה למבוי סתום. היה כנראה צורך שגם גירוש גוש קטיף, ואפילו מלחמת לבנון השנייה יתרחשו, על מנת שמעגלים משמעותיים מן הציבור הישראלי יוכלו להיפתח לתובנות של שבתי בן דב. וכך, היום, כשאנחנו עומדים בעיצומו של משבר המדינה, נפתחת בפנינו האפשרות להבין מה מקורו ומהם יסודותיו של משבר זה, ומה שחשוב יותר – מהו המוצא ממנו.

אידאולוגיה, לא תורה
יש אינסוף הארות, תובנות והערות שאפשר וצריך לעסוק בהן ביחס לתוכני הגותו ולצורת חשיבתו של שבתי בן דב, אבל לא זה המקום. לכל זה נדרש מאמר נפרד, ואולי אפילו יותר מכך. ובכל זאת, שתי הערות חשובות. מישהו אמר לי לאחרונה: "ישנה שיטתו של הרב קוק, וישנה שיטתו של שבתי בן דב". כוונתו הייתה שהן מתחרות זו בזו. אין טעות גדולה מזו. לא רק משום שבכל זאת, עם כל ההערכה לשבתי בן דב, הוא לא מתקרב כלל למדרגתו ועניינו של הרב קוק, אלא בעיקר משום שמדובר בשני מישורים שונים לחלוטין.

משנתו של הרב קוק היא תורה, חלק מן המכלול של תורת ישראל. שבתי בן דב פיתח אידאולוגיה. זו קומה נמוכה יותר במערכת החשיבה האנושית. לדוגמה, הכותרות של שניים מתוך עשרות חיבוריו של שבתי בן דב: "קווי יסוד לשלום עם הערבים", ו"הקדמות למדיניות שחרור משיחית" – פרק מתוך החיבור "דבר לגויים", העוסק בבירור בשורת ישראל לגויים ובהתוויית העקרונות הרוחניים והמעשיים למדיניות החוץ הראויה. משנתו של הרב קוק איננה עוסקת בנושאים כאלה, וכך ראוי לה.

ועוד בונוס קטן למי שינסה להתמודד עם כתביו: בעוד שמשנתו של הרב קוק – ובעצם התורה כולה – עוסקת בגאולה מלמעלה למטה, הגותו של שבתי בן דב עוסקת בה מלמטה למעלה. כלומר, שבתי בן דב לא התחיל מעולמה של התורה, לא ביוגרפית, לא היסטורית, ובעיקר לא לוגית. הוא התחיל מתוך המציאות המורכבת והמסובכת ותהליכיה, מלמטה, ניתח אותם, ואט אט הגיע למסקנה שהמציאות הזו מובילה בהכרח היסטורי לגאולה. במובנים אלה משלימה הגותו של שבתי בן דב את זו של הרב קוק, ולא מתחרה בה, למרות שלפחות בנקודה אחת חשובה מבקר שבתי בן דב את גישתו של הרב.

אגוז קשה לפיצוח
זהו גם הרקע לכך ששבתי בן דב כותב ומתנסח בשפה אירופית אקדמית ולא בשפה תורנית. הוא לא צמח בישיבה כאמור, אלא היה אוטודידקט שחרש את כל הספרות האינטלקטואלית המערבית. זה בית המדרש שלו, ומכאן גם ניתוחיו, שפתו ומושגיו, שאינם תורניים אלא פוליטיים, סוציולוגיים, היסטוריים, כלכליים, מדיניים, פסיכולוגיים וכדומה. אצלו התהליך המשיחי בא לידי ביטוי בחשיבה מערבית. הוא יורד ממש אל תוך המציאות ומושגיה.

שפתו קשה, משפטיו ארוכים ומורכבים, ומזכירים את סגנונו של הרב קוק. לשונו וחשיבתו מושפעות מהפילוסופיה הגרמנית הכבדה. לי עצמי, אחרי שהתרגלתי, שפתו כמעט הפכה לשירה. לא כל אחד יוכל למצוא עצמו בכתביו, לא מבחינת רוח הדברים ושורש נשמתו, ולא לאור הקושי האינטלקטואלי הכרוך בלימודם. אבל אסור לוותר. יש בקרבנו מאות רבות, אם לא אלפים, שהמפגש עם הגותו יעורר אותם, יתסיס ויפריח את מחשבתם, יגלה להם זווית נוספת בניתוח ההוויה הישראלית, ויוסיף עוד ממדים רבים לדרך מחשבתם הנוכחית. שלא יובן לא נכון, לא הכל קדוש אצל שבתי בן דב. יש הרבה מה לבקר ואף לדחות ולשלול, במיוחד לאור העובדה שהדברים נכתבו לפני עשורים אחדים ודברים רבים התרחשו מאז. אבל מפגש כזה יעדכן, יעורר ויפרה את מחשבתנו המשיחית (מותר כבר להשתמש במלה?), לתפארת מדינת ישראל והגאולה.

(פורסם ב"נקודה" 296 – דצמבר 2006)

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת