משולחן העורך
תוכן העניינים לארבעת הכרכים
תוכן העניינים לכרך השני
תוכן העניינים לכרך השלישי
תוכן העניינים לכרך הרביעי
על אסקופת השער – ראשית לכתבי שב"ד
ראשית לכרך השני
ראשית לכרך השלישי
ראשית לכרך הרביעי
שלושים שנות יצירה – על ציר הזמן
אחרית לכתבי שב"ד
בשולי המהדורה
גלוסר מונחי לעז
כתבי שב"ד
מהלך חיי [אוטוביוגרפיה]
אוטוביוגרפיה קצרה ומרתקת, למן ימי ילדותו בווילנא, ועד ימי עבודתו במשרד המסחר והתעשיה – וכל מה שבאמצע: עליה ארצה, בית-הספר התיכון בתל-אביב, לח"י ומאסר, לימודים באוניברסיטה, גילוי עולמה של היהדות, כתיבתו הרעיונית ועבודתו המשפטית.
לחיבור נלוות גם כמה השלמות: הרחבת דברים במקומות ששב"ד קיצר, התייחסות לשנים שאחרי כתיבת הדברים, וכן דבריהם של ישראל אלדד ונעמי שמר על שב"ד.
נכתב באמצע תשכ"א.
הדיאלקטיקה של קליטת העלייה
מאמר על "משטר הקליטה שאיננו קולט" ובו דיון על הדרך הראויה לקליטת העלייה – לעומת הדרך בה נוקטת המדינה בפועל. המאמר נכתב בשיאה של העלייה הגדולה שלאחר קום המדינה, אך שב"ד כבר חוזה את צמצומה המכוּון בידי המִמסד. את מאמרו כתב שב"ד בעודו לובש מדי צה"ל, והיה זה דברו הראשון בדפוס, בגיליון הראשון של 'סֻלָם'. הוא חתם בשם-העט: ירובעל.
נכתב סמוך לַפרסום / פורסם ב'סֻלָם', אייר תש"ט.
המפלגות, המדינה והפורשים
בקרב חברות הגויים, מבטאות המפלגות ריב אינטרסים במאבק על נתחי השלטון, אך המפלגות שצמחו בחברה היהודית לפני קום המדינה לא היו נוגדות אלא מקבילות, וכל אחת ניסתה להעמיד חזון כדרכה. הקמת המדינה הביאה את המפלגות למשבר – שהרי היא באה במקומן, ככלי לביצוע החזון – והן נותרו כגוף בלי נשמה. לכאורה, רק הפורשים ידעו את שהם רוצים, והמדינה – הנבערת מחזון – לא קיבלה לידה את תפקידם: להמשיך את המלחמת לשחרור העם והארץ, מבעד לגבולות החלוקה. דא עקא, גם הפורשים הקימו מפלגות, הפועלות במציאות המנוגדת לחזונם… חוסר התכלית שבמפלגות האלה מובן מאליו, והן חונקות את סיכוייו של הדבר האחד המוטל עדיין על הפורשים: המשך מלחמת החירות.
נכתב בסוף תש"ט או תחילת תש"י.
משורר-מגשים [על ספר שיריו של יאיר]
המאמר נכתב כאשר יצא לאור ספר שיריו של יאיר. נפרשת כאן הערכה רבה למשורר ולשיריו, ככמבטאים "דת מלחמת שחרור"; אך בצד החיוב הגדול, גם נמתחת ביקורת על אופק ראייתו השירית של יאיר – אופק ההתהוות, היינו: המלחמה בבריטים, הנצחון והשחרור – בעוד אשר חזון ההוויה העתידה, דמות העם ותרבותו במלכות שתושג, נשאר לוט בערפל. (גם על מאמרו זה חתם שב"ד בשם העט: ירובעל).
למאמר מצורף נספח ביוגרפי על חייו של יאיר.
נכתב סמוך לַפרסום / פורסם ב'סֻלָם', אייר תש"י.
"יום העצמאות" במסכת הזמן (הרהורים בעת החגיגות)
זהו מאמר הקורא להבין את מהותו המורכבת של יום העצמאות – הנחוג תוך התעלמות מן הייעוד – ואת הבעייתיות של המדינה אשר קמה כאן: תחנת מעבר בדרך למלכות בית דוִד, שאיננה בשום אופן בבחינת הישג סופי העומד לעצמו. יחד עם המאמר מובאים קטעי כרוז באותו נושא שנכתב במסגרת פעילותו של שב"ד בתא-הסטודנטים 'בַּסלע' (= ברית סטודנטים למהפכה עברית). שב"ד עתיד לשוב ולהקדיש דיון נרחב ליום-מועד המדינה, בַּחיבור: 'על יום העצמאות, יום הזיכרון וצומות החורבן' (כרך ג').
נכתב ביום ה' באייר תשי"ב.
אל הסטודנט [קריאה למהפכה]
קריאה למהפכה – מדינית ורוחנית – אשר כתב שב"ד במסגרת פעילותו בתא הסטודנטים 'בַּסלע' – ברית סטודנטים למהפכה עברית – באוניברסיטה העברית. הנה ציטוט: "אנו קוראים למהפכה בישראל … מהפכה לשחרור ירושלים ולבניין המקדש, מהפכה להחזרת הסנהדרין ללשכת הגזית, מהפכה לכינונה של חברה ישראלית כמשפט ישראל במלכות ישראל של בית שלישי".
נכתב בקיץ תשי"ב.
הקדמות לחירות המחשבה העברית
זוהי המסה הנרחבת הראשונה של שב"ד, אשר נכתבה עם התוודעותו אל שיטתה המשפטית של תורת ישראל, התוודעות אשר הביאה אותו אל היכל היהדות פנימה, גם ביתר חדרי התורה – כ'בעל-תשובה' שלם, להלכה ולמעשה.
כאן מתעלה שב"ד לאופקי מחשבה חדשים – כבשורת-מיפנה בעיון העברי הנחוץ לדור הגאולה, לקראת המהפכה העברית. הוא מעמיד את הנחות היסוד לשיטתו המבוססת על צו-היהדות שהוא גם הרצון העצמי הטרומי, מציב את חזון ההשתחררות מן הכִּלאַיים של התעוררות עברית במסגרת תרבות-אירופה, ומתעלה מרוח לח"י החילונית והמקוטעת אל קודש תנופתה השלמה של תורת ישראל. ממעמדו החדש, הרוחני-האישי, מקרין שב"ד מן הפרט אל הכלל – כך מתעצבת, מבחינה פילוסופית וחווייתית, הווייתם של חלוצי הרוח, נושאי מהפכת גאולת ישראל השלמה, הפועלים מתוך תודעת שליחות וקבלת אחריות עצמית, במסגרת קדושתה של תורת ישראל.
לאחר שנים הרבה, ישוב שב"ד בהרחבה ובעומק לסוגיית בניין נפשם של אנשי תנועת הגאולה – בספרו 'נבואה ומסורת בַּגאולה' (כרך א').
נכתב בתשרי ובחשוון תשי"ג / פורסם כחוברת מיוחדת של 'סֻלָם', סיוון תשי"ג.
על האמת והדוֹגמה בתורת ישראל
זהו מאמר הבהרה שהתבקש לאחר שנתפרסם החיבור 'הקדמות לחירות המחשבה העברית', והוא מוקדש לבירור מהותה וגבולותיה של הסמכות הנישאת ביד נביא האמת בישראל. בהתנסחות חדה טען שב"ד ב'הקדמות' שהרשות נתונה לכל נביא אמת לבטל את התורה כולה ולתת לנו אחרת תמורתה… תגובות הקוראים לא איחרו לבוא, ושב"ד ראה טעם בהשגות אלה, ופרסם את מאמר ההבהרה דנן. ההבהרה – בהיקפה ובעומקה – ניתנת תוך ניתוח יסודי של מקורות חז"ל בסוגיית הנבואה, בנאמנות מלאה לַמסורת, ובתעוזה נחשונית של חידוש.
נכתב סמוך לַפרסום / פורסם ב'סֻלָם', אב תשי"ג.
נבואה ומסורת בַּגאולה
את חיבורו זה ראה שב"ד כהמשך ל'הקדמות לחירות המחשבה העברית', וכהשלמה לספרו 'גאולת ישראל במשבר המדינה'. כאן הוא בונה את חוויית היחלצותם של המהפכנים לשליחותם, אשר במהותה היא שליחות נבואית-'כריזמטית' ולא מסורתית-'ביורוקרטית', אך זאת בתנאי מפורש שהחידוש ישמור על קשר שִדרָתי רצוף ונאמן אל המסורת, יפעל להמשכתה ולהגשמתה, ולא ימירנה.
החיבור נפתח בעימות עם גישתו החקרנית והבלתי-מעורבת של גרשום שלום לסוגיית המשיחיות, נמשך בהרצאת הנחות היסוד לשיטת שב"ד – גם כנגד 'הציונות הדתית' – ומתפתח לדיון נרחב על אופיה ומהותה של הנבואה בישראל, בגישָתה העמוקה והישירה לקלוט את רצון ה' ולבטאו ללא מורא וללא סמכות מִמסדית, בסמכות הבאה-כאחד עם עצם ההיחלצות לַשליחות.
בתוך-כך דן כאן שב"ד גם בטקטיקה המהפכנית המתבקשת, ואף בהתעקשות הנדרשת להתנחל בחבלי יש"ע על-אפה וחמתה של ממשלת ישראל, (וזאת בתמוז תשל"ד, בזמן שאנשי גוש אמונים החלו בניסיונותיהם להיאחז בשומרון). החיבור מסתיים בדרישה ובהתוויית דרך לייסוד הסנהדרין, כמוקד ההנהגה המשיחית, ובהוראת היחס הראוי אל בית הוועד של הרבנות הראשית דהאידנא.
שב"ד כתב הקדמה מרתקת לחיבור זה, כמה שבועות לפני מותו. הוא השקיף בה לאחור על כל מפעלו, וגם צפה לעתיד בכותבו כי הוראת הדרך הייחודית אמנם לא עשתה לה כנפיים עד הֵנָה – אך "אף על פי כן, נוע תנוע", כי אין מוצָא אחר זולתה.
נכתב מאמצע תשל"ג עד אלול תשל"ד / פורסם כספר בהוצאת 'יאיר' תשל"ט (ביום השלושים למותו של שב"ד).
הברית בין הקברים – היא מגילת ספר עיכול הזוועה
זוהי מסה נרחבת על טבח הגלויות באירופה. נפרש כאן ניתוחם של הגורמים לזוועת-ההשמדה, משמעויותיה לשעה ולדורות, ולקחיה המסורים לאחריותנו. שני מבטים נשזרים יחד: המבט פנימה אל ההתבוללות, האמנציפציה ושכחת חיוב הגאולה – גורמים שאיפשרו את צמיחת אידֵאת-ההשמדה – עם המבט אל התהליך שעבר עולם הגויים עד שבשלו ענבי-הרוש של עמלק, נושא האידֵאה הנ"ל, המגשים אותה כמיטב כוחו. הניתוח מוביל אל עיכול הזוועה, בהפיכת כוח ספיגת המכה לתנופת אדירים אל הגשמת הייעוד, לחיסולה של גלות וגלותיות בשלמותה של תקומת ישראל.
נכתב לשיעורין מאדר-א' עד אלול תשכ"ב / פורסם ב'סֻלָם' בהמשכים, לא ברציפות, מניסן תשכ"ב עד אדר תשכ"ג.
בסימן החיים במעורטל
זהו דיון על אופי התגובה להשמדה בידי הנאצים, בשעתה ולאחריה, ועל מדיניות הזיכרון הנהוגה במדינה, המדגישה דווקא את הגבורה הקיומית של מרד הגטאות, בניסיון להגן על עצם החיים או על כבוד המוות היהודי. שב"ד יוצא נגד ההתייחסות אל ההשמדה במישור של רצח ואבדן חיים גרידא – חיי סתם, במעורטל, בגלות – במקום לבחון אותה על רקע תפקידו וייעודו המחויב של העם: לחתור לחיי גאולה ממלכתיים, ארצישראליים-בדווקא, ולצקת בהם את מלוא התוכן הראוי.
על-בסיסו של העיקרון הזה מנתח שב"ד גם את בעיית היחסים עם גרמניה: רק מפני שגם חיינו כאן, במדינת ישראל דהאידנא, ממשיכים להיות חיים מעורטלים – בכבישת ייעודנו – יכולים אנו 'להתגבר' על זכרו של הטבח ולנהל יחסים 'נורמליים' עם גרמניה, ואף ליטול ממנה את פיצוי 'השילומים'. מבסיסו של חיוב חיינו הלאומיים הראויים – לא ייתכן 'טיהור' כלשהו לעם הגרמני, ולא ייסלח לו חטאו, כל עוד קיים עם ישראל בעולם.
נכתב סמוך לַפרסום / פורסם ב'סֻלָם', תמוז תשכ"ג.
"דינא דמלכותא דינא" [קטעים מעבודת הגמר באוניברסיטה]
היתה זו היתה עבודת הגמר של שב"ד לקבלת תואר 'מוסמך' למשפטים, עם סיום חוק לימודיו באוניברסיטה העברית. העבודה ההלכתית-משפטית מחזיקה 94 עמודים במכונת כתיבה, ונפרשת בה התמודדות למדנית מקיפה ועמקנית עם כלל ההיבטים של חקיקה נכרית ומידת היותנו מחויבים כלפיה.
כללנו כאן – כטעימת כפית מן החבית – מספר קטעים אשר אופיים מחשבתי-עקרוני, העוסקים בבחינת טיבו של השלטון הראוי בישראל, בניתוח היחס הראוי בין המלך והעם, ובבירור דינו של שלטון זר בארץ ישראל.
נכתב במשך כשנה ונחתם בחשוון תשי"ד / פורסם חלקית בָּרִבעון 'תלפיות': תשרי תשכ"א, ניסן תשכ"א, ניסן תשכ"ג, כסלו תשכ"ה.
רישומי דברים
כאן רוכזו דבריו של שב"ד אשר אינם חיבורים סדורים. הנה פירוטם:
פולמוס עם סעיף רציפות המשפט המנדטורי • הערות ביקורת על 'תולדות האמונה הישראלית' ליחזקאל קויפמן • ראשי פרקים להרצאות • הצעת נוסח לדרשת בר המצווה של יאיר בן דב • ציונות, מדינה וגאולת ישראל [תכנית הרצאות שנתית] • על עמנואל הנגבי (לאחר מות) • על מניע אפשרי לרצח ארלוזורוב • דו"ח על סיור השתלמות ביפן.
איגרות
מחזיק 27 איגרות, מבחר מאיגרותיו של שב"ד משנת תשי"ח עד שנת תשל"ז.
גאולת ישראל במשבר המדינה
זהו ספר היסוד לשיטתו של שב"ד, ספרו היחיד שראה אור דפוס, ופורסם בהוצאת המתמיד בשנת תש"ך, (אם-כי הוא הופץ רק באופן מצומצם ביותר). שב"ד עמל בהכנת ספרו זה כחמש שנים (תשי"ג-תשי"ז). חלקו הראשון של הספר הוא סקירה היסטורית ביקורתית של הזרמים, הרעיונות והערכים אשר התבטאו בציונות, ונידונות בו הסתירות הפנימיות שבתוכם וביניהם; החלק השני הוא ניתוח נרחב של משבר הערכים הללו במדינת ישראל הצעירה, אשר כל דינמיקה חיובית – כחיובה של תורת ישראל, כהמשך מפעלם של הלוחמים בשלטון הזר – נדונה בה לחנק; בחלק השלישי של הספר, המוכתר: 'המוצא', מניח שב"ד את התשתית הרעיונית למהפכה העברית הנדרשת – הנישאת על-ידי 'תנועת הגאולה' החייבת לקום.
הדברים נסקרים תוך ביקורת מחשבתית וחברתית חריפה הנמתחת כלפי זרמי-ציבור שלכאורה ניתן היה לצפות מהם לבשורת גאלה, ובייחוד כלפי ציבור 'היהדות הדתית'. דרך 'המוצא' משורטטת על-פי אמַת מידתה של תורת ישראל וחזונה, תוך ניתוח מקורותיה הפנימיים ובחינת הגשמת הדברים (החלקית והמקוטעת) במורשת הלח"י. המהלך מסתכם בדרישה לייסוד חוגים של חלוצי-רוח, אשר יטהרו את מסורת היהדות מן 'העצלות הגלותית' שהסתבכה בה, ישיבוה להיות בסיס ותוכן לחיי האומה בארצה, ובכך יעלו את רוח הלח"י מן החול אל הקודש – עד סנהדרין ומקדש במלכות ישראל היעודה.
ראוי להוסיף ששב"ד ציין שבספרו זה עדיין חסר גיבוש חווייתם והכרתם הפנימית של 'בני לוי', אנשי תנועת הגאולה. את הצד הזה של המכלול החל שב"ד לפתח ב'הקדמות לחירות המחשבה העברית', והשלמתו העיקרית עתידה לבוא בַּספר 'נבואה ומסורת בַּגאולה' (כרך א').
לַספר נוספו כמה נספחים, ובהם הרחבת-דברים של שב"ד על טיב היחסים בין הרָשויות המדיניות במלכות ישראל, על עיקרי התחייה של הלח"י, וכן מאמר ביקורת שכתב אלדד עם הופעת הספר.
נכתב מתחילת תשי"ג עד תשרי תשי"ח / פורסם כספר בהוצאת 'המתמיד', אדר תש"ך.
במעלות גאולה
זהו דיון דיאלקטי ומעמיק באופיה ובמהלכה של גאולת ישראל על-פי תפיסת חז"ל המעומתת עם חובתנו ואחריותנו-אנו לחתור להגשמתה כבר מכאן ומעכשיו – בנסיבות, במקום ובזמן בהם אנו חיים. מתוך המקורות, וכהמשך הגיונם, בונה שב"ד את גישתו על אדני חובתנו לדחוק ולהביא את הקץ. מועמד כאן מבנה מורכב של התכוננות והכנה, המופנה הן אל תהליך הגאולה – תוך ביטולן למפרע של ה'שבועות' האוסרות את העלייה בחומה ואת המרידה באומות – והן אל מימד הנצח, בקיומה המתמיד של מלכות ישראל היעודה.
נכתב באדר תש"ך / פורסם ב'סֻלָם', אייר תש"ך.
דבר לַגויים [לבירורה של בשורת ישראל לַגויים]
זוהי מסה נרחבת, המוקדשת לבירור הבשורה אשר נושאת היהדות אל אומות העולם. וכדי שנוכל לבטא בעתיד את דברנו הראוי אל הגויים, כמדיניות חוץ, מקדים שב"ד ניתוח המופנה פנימה, לביסוס אדני התרבות שמתוכה תוכל לצמוח הבשורה. לאחר-מכן חותר שב"ד לברר מה איננה בשורתנו לַגויים – ובתוך-כך הוא מבקר את יסוד ההתבוננות הסבילה בדרכו העיונית של הרב קוק, הנובעת מתורת הקבלה. בהמשך, מותווים קווי דמותה של תורת החיים הישראלית ויחסה לעולם הסובב, בעבר הרחוק, בהווה, ובמימד השלם של החזון. לבסוף, פורס שב"ד 'הקדמות למדיניות שחרור משיחית', ובמרכזה אופנסיבה רוחנית אשר תאדיר את השפעת ישראל בעולם, תאפשר את שחרור המכורה, ותפתח פתח להיותנו מעצמה ידידה לעמי אסיה ואפריקה.
נכתב לשיעורין מסיוון תש"ך עד אדר תשכ"א / פורסם ב'סֻלָם' בהמשכים, לא ברציפות, מאב תש"ך עד כסלו תשכ"ב.
על דוקטורים וישיבה צבאית
כאן מנתח שב"ד את החינוך האוניברסיטאי וזרותו לרוח ישראל, מתייחס אל דגם הישיבה התיכונית כחוליית-מעבר בדרך לכיבוש המדע ברוחה של תורת ישראל – לא כתלמידי תרבות אירופה – ומעמיד את חזון מערכת החינוך והלימוד הייעודית, כרוח ישראל. מערכת זו תצמיח מתוכה את השניים: את הרב-הלוי (למשא הרוח), ואת הרופא או המהנדס (למשא החומר); שניים אלה יעלו כאחד-יחד, בהרמוניה: הם לא יתנגדו זה לזה, וגם לא יהיו 'כִּלאַיים' זה בזה. בתוך-כך מעלה כאן שב"ד גם קריאה לייסוד ישיבה צבאית אשר תכשיר קציני צבא גדולי תורה.
נכתב באדר-א' תשכ"ב / פורסם ב'סֻלָם', תמוז תשכ"ב.
הרהורים בלתי מעשיים על הצטרפותנו לַ'שוק המשותף'
כאן מנתח שב"ד את הפְּסול בשיטתה הכלכלית הנוכחית של המדינה – הן בניהול המשק והן בקשרי המסחר עם מדינות העולם. זו מדיניות המוּנעת משיקולים של תועלת-לשעה, שאינה מכוּונת כלל אל הייעוד ואף אין לה עניין בו. הדיון מתפתח גם לתחומים אחרים בהם נוהגת המדינה שלא כַּדין הראוי, ומתוך כך בא שב"ד להצבעה על עקרונותיה הראויים של תקומת ישראל, האמורה להיות מכוּונת לשלמות בתורת החיים המחוייבת מראש. הדיון נחתם באזהרה, כי מדיניות ההשתלבות ב'שוק האירופי המשותף' תסכל את השגת העצמאות הכלכלית, ואך תידרדר עד להשתעבדות מדינית.
נכתב בחשוון תשכ"ג / פורסם ב'סֻלָם', טבת תשכ"ג.
"המשפט העברי" ומדינת ישראל
תחילה נסקרת כאן צמיחתו של מושג 'המשפט העברי' בימי המנדט הבריטי, ובחיק שיטתה המשפטית של מדינת ישראל הצעירה, שיטה שנבנתה מלכתחילה על אימוץ חוקי נכר תוך ניכור מוחלט כלפי דין ישראל הראוי. שב"ד שולל לחלוטין את האפשרות שהשיטה הזרה היא שתתן תוקף ומקום לדין התורה. בהמשך, עומד הוא על כך שדווקא דין התורה – שהוא-הוא המשפט העברי הראוי והשלם – הוא שיכול היה להיות, ועוד יהיה, יסוד ותוכן לשיטת המשפט האידֵאלית והמתאימה-לצרכינו במדינתנו המתחדשת.
מתוך כך, מתווה שב"ד את ראשית דרכם של המהפכנים, חלוצי הרוח, אשר ייצאו להשליט את משפט התורה במדינה, ואשר לשם-כך יהיה עליהם להיאבק ולנצח, הן בתוך מחנה 'היהדות הדתית' והן מול רוחה המנוכרת והחילונית של מדינת ישראל דהאידנא. מהפכנים אלה ייסדו "ישיבה חדשה ומיוחדת בטיבה" אשר בה הם יגבשו מחדש את חוקת התורה הראויה; ישיבה זאת תהיה רֶחֶם ההכנה לסנהדרין של גאולה, ומקרב תלמידיה תצמח הנהגתה הרוחנית של הנהגת האומה – בבחינת הנֶבֶט העתיד להתפתח ולהיות.
נספח מיוחד הוקדש כאן לפנחס האלר, אשר כתב כבר בשנת תרצ"ח על ה"מהפכה של מלכות השֵם הישראלית על-פי חוקת התורה".
נכתב לשיעורין בסוף תשכ"ג ובתשרי תשכ"ד / פורסם ב'סֻלָם' בשני המשכים: תשרי וחשוון תשכ"ד. נדפס גם בתוך הספר: 'המשפט העברי ומדינת ישראל', מוסד הרב קוק ירושלים תשכ"ט.
מה לעשות?
דיון במהפכנות לח"י המושפעת מן המהפכה הרוסית, תוך ניתוח השווה והשונה בין שתיים אלה. הדיון מתפתח לַשאלה מה עלינו לעשות על-מנת לכוון את המדינה אל דרך המלך, ולַתשובה כי נדרש לשם-כך מעין 'תרגום' והחיָאה של ספרותנו ומסורתנו העתיקות – אך חדלות-יכולת ההפעלה – להוראת דרך אקטואלית וחדשה. מפעל התרגום הזה משלב את חידוש הבשורה, כמשה ויהושע, עם גיבושה של מסורת קיימת, כמפעלם של תַנָאים ואמוראים.
על המהפכנים מוטל לשלול את תוקפו של המשטר הקיים, תוך פיתוח הרוח והתוכן הראויים, בדרך חינוכית-התפתחותית. כלי מתאים לָעניין יהא העיתון אשר יהווה במה פנימית לַמהפכנים, ומתוך-כך גם יישא את הבשורה כלפי חוץ. בדרך זו יוכן המעבר לחוקה חדשה, עד שיוכל כבר להתרחש מאליו – ואז יבואו נושאי התוכן החדש במקום המשטר הישן.
נכתב בניסן תשכ"ז / פורסם בתוך הספר 'נבואה ומסורת בַּגאולה' בהוצאת יאיר תשל"ט.
עתירה לבג"ץ – 223/67 – בעניין קדושת הר הבית ליהודים
שב"ד היה הראשון שעתר לבג"ץ בסוגיית הר הבית. עוד בטרם שככו יריות מלחמת ששת הימים הוא כתב אל שר הדתות, זרח ורהפטיג, שעתה, "או שניגש אמנם במהרה לבניין המקדש, או – אם לפי-שעה אין אנו מסוגלים לכך – הרי על-כל-פנים לא ייתכן שהר-הבית ייהפך סתם לאתר תיירים, וכן לא ייתכן שיוסיף להיות הקדש מושׂלמי". בהמשך לכך – כאשר כבר ברור היה שממשלת ישראל החליטה למעשה להותיר את ההר בשליטת הו'אקף – עתר שב"ד לבג"ץ בדרישה שההר יישמר כמקום קודשו של עם ישראל. העתירה נסמכת על קניין דוִד בהר הבית קניין שתוקפו לא פג מעולם, וכן על ניתוח מאפייניה של קדושת הר הבית על-פי דין ישראל. לעתירה נלווים מסמכי רקע, וגם נוסח נאום מרתק אשר שב"ד התכוון לשאת בבית המשפט, נאום שלא ננאם. העתירה נדחתה, וההמשך ידוע.
הוגשה באב תשכ"ז.
דינו של הר הבית מן הזמן הזה אל הבא
מאמר (בלתי חתום) שכתב שב"ד בביטאון 'החזית' (ביטאון 'החוגים הלאומיים' בעריכתו של אלדד), בעקבות 'הכינוס העשירי לתורה שבעל-פה' במוסד הרב קוק, אשר בו צידדו הרבנים באיסור כניסה הלכתי גורף אל הר הבית. שב"ד חולק על כך בחריפות ומתקומם נגד כל יחסם של הרבנים הללו לַנצחון ולשחרור ההר – יחס שעודנו תקוע בשִגרת הגלות. תביעתו היא כי לא קיבועו של האיסור תהא העיקר, אלא "חתירה מכוּונת ליצירת התנאים הדרושים כדי שהאיסור ייהפך אמנם במהלך-הדברים למצווה אקטואלית [של עלייה לרגל] – וזהו העיקר שעליו חייבת לעמוד ההנהגה הרוחנית והממלכתית של העם, [הנהגה שעדיין לא קמה], כַּתמצית וכַסיכום של משימות הגאולה שנותר לנו להגשים עוד מכאן ואילך".
נכתב סמוך לַפרסום / פורסם ב'החזית', אלול תשכ"ז.
אחר המלחמה של ששת הימים
כאן בוחן שב"ד את השינוי אשר חל עם הניצחון במלחמה, שינוי שהביא לסיומה את 'תקופת החלוקה' של הארץ (כהחלטת עצרת האו"ם ב-1947, שמכוחה קמה מדינת ישראל). מנותחת כאן "המקריות הייעודית" שהובילה למלחמה, וגם השינויים שלאחריה: השינוי הרוחני בעם, השינוי הגיאופוליטי, השינוי בבעיות הפנים ובמדיניות החוץ – ובתוך-כך נערך גם דיון בבעיית האוכלוסים הנוכרים ובמדיניות הוויתורים למען ה"שלום". שב"ד מתווה תוכנית ארוכת-נשימה לעידוד הגירת הערבים (אחר שנעשתה הטעות של ההימנעות מגירושם במלחמה), וקובע כי הכרח מיידי הוא ליישב את חבלי הארץ ששוחררו.
במצב החדש, מתחייבים גם שינויי גישה וטקטיקה, בהתוויית דרכה של תנועת הגאולה. עתה, נפתחה אפשרות חדשה לקידום הגשמת המהפכה – בהקמת מפלגה פוליטית – אפשרות הנוספת על אלה שהתווה שב"ד בסיכום ספרו 'גאולת ישראל במשבר המדינה'.
לַחיבור צורפו נספחים: 'מדוע לא שוחררה ירושלים בתש"ח?', וכן הסבריו של חסניין הייכל על תבוסת מצרים במלחמת ששת הימים.
נכתב מסיוון עד אלול תשכ"ז.
מניצחון ששת הימים ולהבא
זהו חיבור-המשך לחיבור הקודם. שב"ד עורך כאן דיון בדבר היחס שבין הנס-משמיים לבין הרצון והחתירה המכוּונת לַייעוד, שעלינו להפעיל במהלך גאולתנו. אחר-כך – תחת הכותרת: 'היעילות והרוע של המשטר במדינה' – הוא דן בטיבו של המשטר הדמוקרטי דהאידנא, הסותר את ייעוד הגאולה, לעומת המשטר הראוי הנדרש לנו. מכאן מתפתח הדיון על דרכנו שלנו ביחס למדינה, ומותווית דרך מורכבת של נאמנות ומהפכה, בו-בזמן ולפי העניין.
מסקנתו של שב"ד בדיון על מידת כשרותו של המשפט הציבורי דהאידנא, מנוסחת כך: "המוצא ממעגל סתירות זה [של כשרות ופְסול המשמשים בערבוביה], מסתבר שאין לו אח ורֵעַ בתורת המשפט הקונסטיטוציוני בעולם, אך קיים הוא מכל-מקום בדיני ישראל, ומבחינה מושגית מסתנף הוא לתורת התְנאים. רצוננו לומר כי הכשרות והחיוב של המשפט הציבורי של מדינת ישראל דהאידנא הריהם כשרות וחיוב על תנאי שמשפט זה ישונה מיסודו".
נחתם בשבט תשכ"ט.
על יום העצמאות, יום הזיכרון וצומות החורבן
חגה של המדינה – ומהותה היא-עצמה – נידונים כאן יחדיו, על בעייתיותם ו'רֵיקותם' התוכנית, כאשר היעדר-אופיו של החג והיעדר אופיה של המדינה משתקפים אהדדי, זה בזה. נבחנת גם דרך 'קליטתו' של יום העצמאות בסידור התפילה ובבתי הכנסת, קליטה כמעשה-טלאי, אשר הפגימוּת והחלקיוּת שבַּחג ובַמדינה, יחד עם קוצר השגתם של בני הציבור ה'דתי', משמשים בה בערבוביה. בתוך הדיון מקדיש שב"ד פרק נרחב לביקורת הנוסח של מגילת העצמאות, והוא דן את המסמך ומחבריו ברותחין.
כדרכו, מפנה שב"ד את המבט אל העתיד, וחוזה את השינוי הרדיקלי המתחייב באופיים של המדינה וחגה כאחד; אולי יוכל יום העצמאות להיטהר ולהישאר על עומדו במלכות ישראל היעודה, אך רב הסיכוי שייקבע במקומו חג אחר: יום כינון המלכות, יום טיהור הר הבית, או יום חנוכת המקדש.
לכאן צורפו שני נספחים, אשר נסקרת בהם הדרך המרתקת של גיבוש נוסח 'מגילת העצמאות', כמו-גם פרשת שילוב המונח 'צור ישראל' בחיתום המגילה.
חלקו השני של החיבור מוקדש ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. שב"ד עומד על הסילוף האחוז בצביונו של היום הזה, אשר מציינים אותו כיום אבל שאופיו הוא טרגי – תוצאת מלחמות 'אין ברירה' – במקום האופי הראוי של ציון הכורח העליון שלנו להיגאל, כורח הספוג גם בדם חללים, ואף ציון רצוננו העמוק בהגשמת הכורח הזה, כפרי כיסופי הדורות.
בחלקו השלישי של החיבור עוסק שב"ד בצומות החורבן, ובייחוד ביום תשעה באב. נערך כאן דיון ביחסה של המדינה וביחס הציבור – בתוך בית הכנסת ומחוצה לו – אל צומות החורבן, על רקע של היעדר-כֵּנוּת, הן באשר לחורבן ולגורמיו, והן באשר לטיב התשובה הכללית הנדרשת מאיתנו על-מנת שנהיה ראויים לשוב ולהיגאל. ובניגוד לתחושת הצרימה והזיוף האוחזת כיום בצומות החורבן, ניגש שב"ד לתאר את אופיים הנדרש של הצומות – (כל-עוד יידרשו הם-עצמם) – בקהל-עם, בראשות מורינו ומנהיגינו, בהיותנו נדרכים להמשך מעש הגאולה, ולהגברתו עוד-ועוד, עד לבניין המקדש אשר ישוב ויהפוך את האבל לששון.
נכתב מאייר תשכ"ט עד שבט תש"ל.
למלחמת תרבות
שב"ד עורך כאן דיון באופיה המאוס של 'מלחמת התרבות' הנטושה כיום במדינה בין הציבור הדתי והחילוני – על ענייני כשרות, שבת ואישות – במקום שנעורר אנו את המאבק לשינוי תרבותי כולל, לאדנות ישראל בארצו, ולשיבה אל מלוא החיים הממלכתיים הראויים, ובליבם סנהדרין ומקדש. נערך גם דיון משני, בו מוסבר כורח הסיכון הכרוך בהעלאתן של תוכניות לשינוי כולל – שינוי המרוחק עדיין מן התודעה הציבורית – גם, ודווקא, כשעדיין מאויימים אנו מבחוץ, וכשהווייתנו הנוכחית, המסולפת, עוד טרם יצאה מכלל סכנה.
נכתב משבט עד אדר-ב' תש"ל / פורסם בתוך הספר 'נבואה ומסורת בַּגאולה' בהוצאת יאיר תשל"ט.
קווי יסוד לשלום עם הערבים
כנקודת מוצא לדיון, שולל כאן שב"ד את הגדרתם הלאומית של הערבים יושבי הארץ, כמו-גם את עצם האפשרות של "שְלום-פשרה" אתם. הוא מתווה את קווי היסוד לתכנית אשר תוכל להביא להשלמה הדדית בינינו לבין הערבים, תכנית המשתרעת על המזרח התיכון בכללו ולא על תחומי המנדט הבריטי, או על הגבולות המקוצצים של מדינת ישראל וחבלי הארץ שנוספו לה בששת הימים.
עיקרה של התוכנית הוא בשחרור ארץ-הייעוד – כיבוש תחומי סוריה ו'ירדן' של היום – וייסוד ידידות אמת עם המדינות אשר במעגל המקיף שמעבר להן. מדיניות נחושה של אדנותנו בארץ, תאפשר יחס הוגן וראוי אל האוכלוסים הכבושים תחתינו – בעוד אשר לבטים והתפרקות-ויתורים מצִדנו, רק מעודדים ו'מזמינים' את תסיסתם והתקוממותם.
שב"ד דן גם בסיכויי ההשלמה מן הזווית הדתית, ביחסינו עם האִשׂלם, ותולה תקווה בחוגים הנושאים את תודעת האִשׂלם בלי היסוד האימפריאליסטי – חוגים שאתם יכולים אנו למצוא שפה משותפת. דווקא כאשר נציב לָאִשׂלם תנאי חד וברור, שמוכרח הוא לוותר על המאחז בארץ ישראל ובהר-הבית, כבסיס להשלמה ולהבנה עימנו, תוכל ההתפתחות שתבוא אחר-כך להביא אף לגאולתם של הערבים בכנפי גאולתנו שלנו.
נחתם באייר תשל"א.
על תכנון ירושלים
כארבע שנים לאחר שחרור העיר ניגש שב"ד אל חיבורו זה, בו מעפיל הוא אל פסגת החזון השלם, אל ירושלים העתידה – ומקדש כבר בנוי בליבה – במסה מפורטת ומקיפה ביותר של תכנון אורבני כולל, על-בסיס העקרונות הרוחניים הקובעים וחוזים את עיר-הקודש כמרכז לאומי ודתי. ובטרם בא שב"ד אל פסגת החזון, סוקר הוא את כל מהלך העלייה הנדרשת לכך, ומתמודד עם מכלול הקשיים והמחסומים אשר עודם מונחים על דרכנו במצב הנוכחי. החיבור נפתח אפוא בתיאור ירושלים דהאידנא ובמעמדה במדינה, על כל הסילוף והבגידה הכרוכים בכך. כניגוד וכתיקון לכל זאת מוצע התכנון העירוני הראוי, ברוח של קודש, בתיאור מכלול העיר-והמקדש ומשמעותם הלאומית, ובהתוויית המהלך הרוחני הנחוץ כדי לאפשר את השיבה אל תכני הקודש ואל עבודת הקרבנות (תוך החזרת הלך-הרוח הכפרי והחקלאי). החיבור מסתיים בהתוויית מדיניות החוץ הנדרשת, אשר תתמוך בהעלאת ירושלים אל רום מעמדה הראוי, מול ים הקשיים וההתנגדויות הצפויים מצד העולם הנוצרי והמושׂלמי, על סיבוכיהם השונים.
נכתב מאייר תשל"א עד שבט תשל"ג.
מלחמת יום הכפורים: סיכום ביניים – הערכות וסיכויים
זהו חיבור שנכתב מיד עם הפסקת האש במלחמת יום הכיפורים. שב"ד מבקר בחריפות את מדיניות הוויתורים ופשרת-השלום– זו מדיניות-הרקע שהובילה אל המפולת של המלחמה – ודן ברותחין גם את התכנון הצבאי המוקדם ואת ההחלטה שלא לפתוח במלחמה, החלטה שהיתה נגועה ב"שיקולים מדיניים" שהם על גבול הבגידה. ביתר מיקוד הוא טוען, שההנהגה הישראלית אימצה את דפוסי-מחשבתו המדינית של קיסינג'ר אשר גרס כי כדי לפתור סכסוכים בין מדינות, יש להביאם עד לנקודת הרתיחה. באופן כזה, 'הזמינה' ממשלת ישראל – אולי שלא מדעת ואולי אף מדעת – את 'ספיגתה' של מכה צבאית מוגבלת, אשר תשיב למצרים את כבודה האבוד ותאפשר משא-ומתן לשלום.
בתוך-כך עומד שב"ד על ההשתעבדות לארה"ב בכל המובנים, כתופעה שגם-אם אינה חדשה הריהי נהיית מעתה לנתון יסודי ומוחלט, על כל הרעה הצפויה עוד מכך. הוא מייחל וחוזה את תחילתו של תהליך אשר יביא להבראתו הרוחנית של העם – תהליך שייתכן רק לאחר המיצוי וה'פיצוץ' של שיחות השלום, יחד עם האשליות הנלוות אליהן.
מצורפת לכאן, כנספח, תחילתו של חיבור אשר שב"ד לא סיים את כתיבתו – חיבור שהוכתר: 'מה עשה לכם העם הזה?' – ובו ניסה שב"ד לפענח מדוע מידרדרת ההנהגה למדיניות של רפס ובגידה, אף יותר מן העם עצמו.
נספח נוסף פורש מובאות מדבריהם של קיסינג'ר, דיין וסאדאת – לפני המלחמה ובמהלכה – בהקשר לָאפשרות שמעלה שב"ד, שקדמה למלחמה מין הבנה, או קנוניה, בין שלושת הגורמים הנ"ל. תוכנה האפשרי של 'הבנה' שכזאת הוא, שכיבוש מצרי של מוצב ישראלי (או כמה מוצבים) על גדת התעלה ישיב למצרים את כבודה שנרמס מלחמת ששת הימים, 'יפשיר' את המצב המדיני מקפאונו, ויאפשר – בהסכמי שלום – את נסיגתנו מסיני.
נכתב מתשרי עד כסלו תשל"ד / פורסם כחוברת, בכסלו תשל"ד.
הצעה לא רביזיוניסטית לתנועת הפועלים
זהו מאמר שנכתב עקב תבוסת 'המערך' ועליית 'הליכוד' לשלטון בבחירות של שנת תשל"ז (1977). שב"ד סוקר את ההיסטוריה הרחוקה והקרובה של הרביזיוניזם ושל מנחם בגין ותנועת החירות, המסתכמת במלל רב ובאפס הישגים של ממש. ובו-בזמן, הידרדרו גם האגף ה'פועלי' ומפלגת 'המערך' למדרון של היעדר תנופה לאומית, ושיטתם הישנה והטובה של 'מפעל ובניין' נתחלפה להם בפטפוטי השלום. ועל-כן – דווקא בשל דמיון הרפיסות שבין שני המתחרים – החליט הציבור להדיח את 'המערך' ולנסות את 'הליכוד'.
העצה היעוצה אפוא לַ'מערך', אם חפץ הוא לחזור לשלטון בדין ובצדק, היא: לשוב ולהגשים את האידאל של בניין הארץ וההתנחלות, ולהיות לכוח מוביל בחידוש תנופת העלייה. רק כך יומחש לציבור ההבדל האמִתי בין תנועת העבודה לבין הפוליטיקה הריקה של 'הליכוד'.
נכתב באדר-א' תשל"ח.
התקדמות ורומנטיקה על פי תורת ישראל
שב"ד עורך כאן דיון במושג ה'פרוגרס', מקורו בָּעמים, וקליטתו הבעייתית בישראל. הוא עומד על טיבה של ההתקדמות התמידית, ההכרחית והנדרשת על-פי תורת ישראל, כתגובה וכדחיפה לשינויי המציאות – התקדמות והתפתחות אשר בונה ומוסיפה על הראשונות, באופן בריא ומאוזן, תוך חתירה מתמדת אל הייעוד. ולעמותה נידונה ה"התקדמות" האפשרית בתרבויות הגויים אך פסולה-בישראל – "התקדמות" שהיא בעצם נסיגה וקלקול – הבאה להחליף את היסוד ולהמיר את המכלול, והמסכלת בכך את רצף ההתפתחות והחתירה אל נצח ישראל, עד עולם. על-פי העקרונות הללו נידונות גם הסוגיות של העבדות בישראל, וחזון החידוש של הקרבת הקרבנות במקדש.
נחתם באלול תשכ"ד.
על אמנות ותרבות ותורת ישראל
זוהי מסה נרחבת על יחסה של תורת ישראל לאמנות ולתרבות, אשר ה'גירוי' לכתיבתה היה בניינו ושמו של "היכל התרבות" שנחנך בתל אביב.
לאחר ניתוח יסודי של מושגי האמנות והתרבות כשלעצמם, מתפתח עימות – מבסיס הגיונה של תורה – עם גישתו של פרידריך שילר לָאסתטיקה. עיקר העימות הוא בין ההנאה-לשמה והאופי המשחקי-בידורי של העניין האמנותי בקרב הגויים, לבין גישתה התכליתית-המכוּונת של תורת ישראל, אשר עלינו לעצב עתה ברוחה את הווייתנו הלאומית המתחדשת, תוך שימוש רב-השראה באמנות ובכֵליה לתפארת תרבות העם ובניין הארץ.
לבסוף – על-פי עקרונותיה של הגישה הראויה – עורך שב"ד בחינה פרטנית נרחבת של ענפי האמנות: האדריכלות והקישוט, הציור והפיסול, הספרות, הנגינה, הזמרה, המחול והמשחק.
עד שכתב שב"ד את החיבור הזה, בשנת תשכ"ה, הוא ניסה להתחיל בכתיבה פעמים הרבה, ולא המשיך. התחלות אלה נשמרו במגירתו, ואחת מהן – המוכתרת 'תרבות אנשים חטאים' – מובאת כנספח לחיבור.
נכתב מתשרי תשכ"ה עד תמוז תשכ"ו.
לאחדות ההיסטוריה של העם וארצו
זהו מאמר ביקורת שכתב שב"ד על התפיסה המונחת ביסוד כרך ו' של האנציקלופדיה העברית – כרך 'ארץ ישראל'.
שב"ד שולל בחריפות את הגישה המנתקת את דברי ימי העם מדברי ימי הארץ. לא ייתכן 'בידוד' של ההיסטוריה של הארץ, כשלעצמה, תוך התייחסות 'ניטרלית' אל השלטונות הזרים שנתגלגלו בה, המקבלים כך מעין 'הכשר' ומעמד שווה לשלטון ישראל בארצו. ההפרדה שנוקטים העורכים בין העם לארצו גורמת גם לתוצאה הבלתי-נסבלת של כריתת דברי ימיו של העם מאז "לך לךָ", גלות מצרים ומתן התורה – כי כל אלה אינם נכללים בַּכרך, שסקירתו מוגבלת בגבולות הארץ. בעריכה מנוכרת כזאת, נעשים דברי ימי ישראל קרעים-קרעים – ונמנע, בהכרח, חישוף הגיונם הפנימי.
יצויין כי בחיבורו האחרון, 'על דברי ימי ישראל – עיונים מן ההיקף ובַתוכן', עתיד שב"ד לבסס, להרחיב ולהעמיק את הסבר העקרונות הנכונים לכתיבתם של דברי ימינו.
נכתב בסיוון ובתמוז תש"ך / פורסם ב'סֻלָם', תמוז תש"ך.
הפשרה והפשר ההיסטורי של בית שני
זוהי מסה נרחבת המוקדשת לפיענוח טיבם של חיי ישראל בימי הבית השני. שב"ד פותח את הדיון בהצבת החידה, מדוע נגנזו דברי ימי בית שני במשנה ובתלמוד – למעט מספר איזכורים הפזורים באקראי – והוא מציע ופורש את פתרונו לחידה זו. הפתרון נעוץ באי-רצונם של החכמים 'לקדש' ולקבע בספר, לְדורות, את הפגימוּת העקרונית אשר השתרשה בעם בתקופת בית שני – למן העלייה החלקית מבבל ובניין המקדש ברשיון המעצמה הזרה, אחר-כך בימי השלטון החשמונאי אשר הסתבך והסתלף, ולבסוף, בשקיעה אל ההשתעבדות לרומא, אשר – מבעד למרד שכשל – הסתיימה בחורבן הבית.
מכאן ממשיך שב"ד וסוקר את השלבים השונים בדברי הימים של בית שני, המאופיינים בסוג של 'פשרה' עם המשך הגלות, כמו-גם עם שלטונות זרים המושלים בכיפה, כאשר היישוב שבארץ אינו מתנשא לחיים ממלכתיים מלאים, ברוחה של תורה. שב"ד עומד גם על טיבו של הריב הפנימי בין המפלגות והזרמים; יסוד 'שנאת-החינם' בָּריב הזה מתבאר בכך שאף אחת מן המפלגות לא יכלה להציע דרך של מוצָא יעיל שעשוי היה להוליך אל הגאולה השלמה, וממילא היה המאבק ביניהן לשנאת-חינם ללא תכלית.
ה'גניזה' של סיפור דברי-הימים באה אפוא בשל השתקעות העם בסבילות ובחוסר אונים, עד חורבן – כאשר גם מן החכמים 'הגונזים' נבצר להורות לו דרך אמת – ולכן נגנז הכול, עד דורנו שלנו, המצוּוֶה לבטל את דין הגניזה משורשו, בתנופת מעש לשחרור העם – ארצו ורוחו – ולבניין מלכותו, מלכות ישראל היעודה.
לחיבור צורף נספח – 'ניסיונות בניין לעת חורבן' – ובו נסקרים הניסיונות לחידוש עבודת הקרבנות ובניין המקדש מחדש במרד בר-כוכבא, בזמן הכיבוש הפרסי, ובימי שלטונו של 'יוליאנוס הכופר'.
נכתב מאלול תשכ"ו עד אדר-א' תשכ"ז.
על דברי ימי ישראל – עיונים מן ההיקף ובַתוכן
זהו חיבורו האחרון של שב"ד, אשר כתיבתו הופסקה בשל מחלתו, זמן קצר לפני שנקרא לישיבה של מעלה.
החיבור נפתח בדיון נרחב על מהותה של ההיסטוריה ועל אופן סיפורה לדורות. נערכת השוואה מקיפה בין טיב עניין דברי הימים בַּגויים לבין טיבו המתבקש בישראל – לא במבט חקרני-אובייקטיבי מבחוץ, אלא בהסתכלות-מבפנים של אמונה ונאמנות טרומית, במבט נבואי, הגוזר את אמות המידה לַשיפוט ולַסיפור. על רקע זה נבחנת עבודתם של גרץ דובנוב ויעבץ, ועולה הצורך בכתיבה חדשה של דברי ימי ישראל, על-פי העקרונות שאותם הציג שב"ד, או לפחות – בינתיים – בכתיבה על פרקים חשובים בדברי ימינו, מתחילתם, בהרצאה המשלבת יחדיו את הסיפור ולִקחוֹ, על דרך העיון המסקני.
נראים הדברים, ששב"ד התכוון להתייחס לכל הפרקים של דברי ימי העם, עד ימינו אנו, (אם-כי הוא לא כתב זאת בפירוש); אם אכן כך הוא, הרי שעתיד היה זה להיות מפעל אדיר בהיקפו. מכל-מקום, שב"ד החל בעבודתו וכתב את סדרת הפרקים הפותחת בתקופת האבות והנחת היסודות, ונקטעת עם מות שמואל, שקיעת מלכותו של שאול ומהלך עלייתו של דוד בן ישי. שם, הניח שב"ד את עטו הנובע, ויותר לא אחז בו.
נכתב מחורף תשל"ו עד חשוון תשל"ט.
לעיון בכל כתבי שב"ד:
-
פוסטים אחרונים
סולמות למלכות ישראל היעודה 