הרקע הסוציופוליטי של המהפכה האמונית | מוטי קרפל

 

לפי שבתי בן דב תפקידה של אידיאולוגיה מהפכנית הוא "לשמש מסגרת אידיאולוגית לחלק מן החברה בשביל התקוממות נגד חלק אחר בתוכה, אשר התנוון ומעכב את התפתחותה"

בספרו "גאולת ישראל במשבר המדינה" (כל כתביו, כרך שני, עמוד 156) בוחן שבתי בן דב את האפשרות שהיציאה מ"משבר המדינה" (מושג חשוב בהגותו שמחייב הסבר בנפרד) תתאפשר על בסיס האידיאולוגיות שנטלו חלק בהקמת המדינה. במסגרת זו הוא בוחן גם את סיכוייו של הסוציאליזם הציוני להוות מוצא מן המשבר. הניתוח המדובר נכתב בערך בשנת 1953 והוא איננו מדבר על מה שנקרא היום "סוציאל דמוקרטיה", אלא על סוציאליזם מהדור ההוא, שהיה בעיקרו מרקסיסטי, ויוצג על ידי מפ"ם, אחדות העבודה ובמידה מסוימת גם על ידי מפא"י. שב"ד מנתח סוציאליזם זה ומגיע למסקנה, כפי שאכן התברר בשנים הבאות, שהסוציאליזם הציוני לא יוכל להיות האידיאולוגיה שתוציא את הציונות מן המשבר. עצם הדיון פחות מעניין אותנו כאן, אבל אגב הדיון, עולות תובנות אקטואליות מאד לימינו.
"הסוציאליזם בא לשמש מסגרת אידיאולוגית לחלק מן החברה בשביל התקוממות נגד חלק אחר בתוכה, אשר התנוון ומעכב את התפתחותה", כותב שב"ד, "והרי זוהי לכאורה, לפחות מבחינה פורמלית, בדיוק המשימה העשויה לעמוד בפני כוח מוסרי חיובי שיתפתח ביישוב הארץ-ישראלי ואשר ימצא את תנופתו מתנפצת אל מציאות השכבות השליטות במדינת-ישראל, שהתנוונו מבחינה מוסרית והמחזיקות עדיין בשלטון בכוח השגרה ובכוח עוצמתן הכלכלית".
הנה, בשורות אלה, ניתן לראות מדוע ה"מהפכה אמונית" היא הכרח היסטורי. השכבות השליטות בישראל מורכבות מצאצאי השכבות שהקימו את המדינה. במילים "התנוונותן המוסרית" מתכוון שב"ד בעיקר למובן הרחב של המושג: לשקיעת האידיאלים והאידיאליזם שלהם, לחומרנות האישית, לאינדיבידואליזם, להכפפת החיים להרחבת הקיום החומרי במקום להמשך ההתמסרות ליעוד וכדומה. המובן הצר של התנוונות מוסרית – שחיתות מוסרית אישית – הוא פועל יוצא של המובן הרחב. השכבות הללו, המחזיקות את ההגמוניה בחברה, הן החלק אשר "התנוון ומעכב את התפתחותה", ומסיבה ברורה: כל "כוח מוסרי חיובי" שיופיע בחברה וינסה להמשיך את תנופתה ההיסטורית (של שיבת ציון, במקרה זה), יהווה סיכון להגמוניה של אותו חלק מתנוון. על כן, השכבות השליטות עושות כל שביכולתן "לנפץ את תנופתו" של אותו כוח שמרגיש בתוכו יכולת להמשיך את התנופה ההיסטורית. כך מגיעה החברה למצב של שיתוק שפריצתו תתכן רק על ידי מהפכה. לא מדובר דווקא במהפכה במובן הברוטאלי של המושג, אלא, קודם כל, במהפכה תודעתית, שכן השכבות השליטות מבטיחות את ההגמוניה שלהן בעיקר באמצעות שליטה בתודעה.
לעינינו יש בכך הסבר לרצח האופי ו"הוצאת החוזה" של השמאל הישראלי בכלל ו"שלום עכשיו" בפרט, כנגד ציבור המתנחלים. לשיתוק הציוני, שהחל מיד עם – ובגלל – השגת המטרה הציונית העליונה – הקמת המדינה, ומאז מלחמת ששת הימים הפך מסתם שיתוק וקיבעון אידיאיים לניוון ושקיעה היסטורית, נמצא מוצא באידיאולוגיה האמונית, שיודעת לשלב את התפיסה המודרנית של הציונות על בסיס המסורת היהודית, ובכך מצאה את הדרך להתחדשות ציונית. אבל השכבות השליטות חשו – ובצדק – שהתחדשות ציונית זו תיטול מהן את ההגמוניה בחברה ותעביר אותן לשכבות חדשות; הן הכריזו עליהן מלחמת חורמה והחריפו בזה את השיתוק הציוני.
זוהי כמובן רק סיבה אחת, אמנם מרכזית, למאבק של השכבות השליטות בציבור האמוני. על עוד סיבות, משלימות, עמדתי בספרי "המהפכה האמונית" בחלק הרביעי: "חילופי המשמרות – המימד הסוציו-פולטי". אבל את מהלכה של כל התפתחות היסטורית טבעית בכלל, ואת זו של שיבת ציון בפרט, אי אפשר לעצור. שכן באופן דיאלקטי הופכת עצם ההתנגדות לכוחות העולים בחברה למפתח ומאיץ לצמיחתן. ההתנגדות עצמה מחייבת את הכוח העולה להתפתח, ליצור תודעה עצמית ולהבשיל. זהו בדיוק העיקרון עליו קראנו היום (פורים) במגילת אסתר: המן נתלה על העץ שהוא עצמו הכין למרדכי.
(פורסם בי"ד אדר תשע"ג בבלוג המהפכה האמונית)
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s