לוחם, הוגה וחולם | דוד ברוקנר

בצעירותו היה שבתי בן דב (וילנה תרפ"ד-ירושלים תשל"ח) חייל אלמוני. בבגרותו, עד אחרית ימיו, היה הוגה אלמוני

שב"ד עלה לארץ כילד יתום בן אחת-עשרה, יחד עם אמו ואחיו. שלוש וחצי שנים לאחר מכן הצטרף לשורות האצ"ל, ולאחר הפילוג בארגון עבר למחנהו של "יאיר". בשנת תש"ב, בטרם מלאו לו שמונה עשרה שנה, נתפס על ידי השלטון הבריטי ומאז ועד קום המדינה ישב במאסר בארץ ובאפריקה. תקופה זו הוקדשה על ידו ללימוד אינטנסיבי, שהשפיע רבות על אופיו רחב האופקים. לאחר שנים מספר, בעודו סטודנט באוניברסיטה, עבר אירוע מכונן: "ראיתי ילד בן שמונה חוזר באוטובוס ממקום לימודו ונושא גמרא, בעוד שאני – שנחשבתי מלומד בעיני – לא ידעתי לקרוא אפילו דף אחד בעצמי; ובאותו מעמד החלטתי לעשות מעשה ולהשיג את הילד", הוא מתאר. כעבור מספר חודשים כבר סיים שב"ד ללמוד את כל סדר נזיקין שבתלמוד הבבלי. על חווית הלימוד הוא כותב: "התפרשה והלכה לפני המשמעות החיה של תורת ישראל, אשר מורי למדוני כי מזה עידן ועידנים כבר איננה קיימת". "כל אותו הזמן חזרו המקורות העבריים להיות הנושא העיקרי של לימודי, ולא רק בתחום ההלכה", הוא מעיד על עצמו. מאז ועד היותו על ערש דווי לא הפסיק שב"ד להגות על משברה העמוק של התנועה הציונית ועל ההכרח להתעלות ממנה לתבניות גאולה על פי אמיתה של תורת ישראל. בימים היה עוסק לפרנסתו כיועץ במשרד המשפטים, ובכל יתר הזמן ישב בחדרו, ליד שולחן העץ הכבד – וכתב, וכתב, וכתב.

"כותבים, כותבים למגירה", היה נוהג לענות למי ששאלו על עיסוקו "בימים אלה". אבל לפני כשלוש שנים, לאחר עבודה מסורה של למעלה מעשרים שנה, הוציא יהודה עציון את כל כתביו לרשות הרבים במהדורה מוערת, מדוייקת ומפוארת, שאף נמכרה בהצלחה רבה. בשבועות האחרונים הועלו קבצי הספרים כולם, כמתכונתם המודפסת, לעיון חופשי ברשת האינטרנט – ונראה שהאירוע מספק הזדמנות טובה לדבר בהם, ודווקא כאן, בבמה הזאת.

כבר מיום שעמד על דעתו היהודית, וכאיש ישראל בריא, ראה שב"ד בהר הבית את מוקד הסיפור כולו ותמציתו. כבר בשנות ה-50 הוא כותב שהחתירה לשיבה אל ההר וטיהורו מכל "זאבי ערב" תחייב את הקמתו של "שבט לוי", מחנכי העם ומוביליו אל עולם הקודש והגאולה.

מיד לאחר שחרור ההר (עליו הוא כותב: "לו הקדשתי את חיי"), עוד בטרם סיומה של המלחמה, מיהר ועלה אליו עם חבריו למחתרת ובהם השר מנחם בגין. כשנוכח לראות לאחר זמן מועט שמדינת ישראל החזירה את מפתחות ההר והשליטה על סדריו למוסלמים – הוא מנהל תכתובת עם משרד הדתות ומגיש את העתירה הראשונה שהונחה על שולחן בג"ץ בעניין הר הבית. מפוכח למציאות הוא אפילו אינו מבקש שתותר תפילתם של יהודים, אלא עוסק בשאלת השליטה – מי העומד בשער. שב"ד תלה תקוות רבות בעתירתו, אך בית המשפט התייחס לטענותיו כתימהוניות. בשלב מסוים שאל אותו השופט זילברג (שאגב, היה אדם דתי) למה הוא מתכוון כשהוא רוצה לשמור על ההר. תשובת שב"ד הייתה: "אפשר לבנות קבוצת שמירה של כהנים ולויים. מן המשנה אנו למדים שעליהם מוטלת המצווה, והם היו השומרים בהר". זילברג הניף ידו בביטול ומלמל דבר מה ביידיש. האיש מבלבל את המוח.

העתירה נדחתה ושב"ד אף חויב תחילה בהוצאות המשפט, אך בעקבותיה (ובעצם, כדי להצדיק את דחייתה) נפתח הר הבית לכניסה שאינה מותנה בתשלום לו'אקף. באותה תקופה גם כתב את חיבורו "דינו של הר הבית מן הזמן הזה ולהבא", כתגובה ל"כינוס העשירי לתורה שבעל פה" שהוקדש לפרסום דבר איסור הרבנים לעלות אל ההר.

על אף הקשר העמוק שחש אל ההר, ענה בשלילה להזמנתו על ידי מנחם בן ישר (לימים פעיל בארגון "אל הר ה'") להצטרף ליוזמת תפילות על הר הבית. בתשובתו צירף כמה שאלות למחשבה, וסיכם במין התנצלות: "הריני קודם כל איש מדיני, ולכן אינני מרגיש את עצמי מתאים לארגן טקסי התקדשות, שהם ממין הכהונה". לסיום ברך אותו בהצלחה והוסיף שישמח להצטרף בדיעבד אם המהלך יתברר כמועיל.

מכיון שלשם טיול לא היה עולה, ולתפילה בהר היתה לו, באופן אישי, עמדה מורכבת – לא בא עוד בשעריו. רק חי ובכה. כמו כולנו.

כעבור ארבע שנים הוא ניגש לכתוב את חיבורו היסודי "על תכנון ירושלים". המסמך, שכדרכו של שב"ד נפתח בהתייחסות עניינית למאורעות התקופה בה נכתבו הדברים, ותגובה ישירה עליהם – מפליג חיש מהר לגבהים של חזון גאולתי, ועוסק בתכנון העיר לפרטיה כבירה מודרנית וממלכתית הבנויה סביב למקדש. מצבה הנוכחי של העיר, ובמיוחד של הכותל, מקבל אצלו את ההשוואה ל"עז שהוצאה מן החדר" (היינו: שזרקו אותנו למרגלות ההר, אחר כך גם לשם לא נתנו לנו לגשת, וכעת משהוסר האיסור – כבר אנו מדמים לטעום בו טעם גאולה). תכנוניו שלו, לעומת זאת, עוסקים בשאלה כיצד יקרינו העיר והמקדש על העם והמדינה מהודם ומנגד יקבלו ממנה בהיזון חוזר, מפליגים אל המעגלים התרבותיים והכלכליים הסובבים ותומכים את חיי המקדש, ואף לא שוכחים להעמיק בניתוח ריאלי של ההתמודדות הצפויה עם העולם הנכרי על שני אגפיו: הנוצרי והמוסלמי. פרקי המאמר עמוקים, נועזים ומאתגרי חשיבה – ואף על פי כן, פשוטים ומובנים לקריאה.

בנוסף נכתבו על ידו אגרות קצרות בנושא הכותל ותכנון הרחבה הצמודה אליו.

"הוא הרגיש כעס עצום כשהחזיק את העט. לדעתי התחשק לו להטיח את העט בנייר ולהתיז את הדיו לכל הכיוונים", אומר יהודה עציון על שב"ד, "אבל התוצאות אף פעם לא נראות כך. תמיד מצא את הדרך הלוגית והמסודרת להביע את הכעס הזה. זה מוליד גם משפטים סרקסטיים, אבל בנויים ומחוטבים להפליא, מנוסחים יפה".

כבר אז, לפני שנים רבות, העלה שב"ד בינו לבין עצמו תובנות שרק לאחרונה הינן נחלת הרבים. הדבר אולי פחות מפתיע כשנזכרים שהקביעה הזו נכונה לכל כתביו – לאו דווקא אלו המיוחדים להר, אך עדיין אפשר לציין את "על תכנון ירושלים" כחיבור פורץ דרך במיוחד, מתווה נתיבים נועזים ומפורטים מאוד על בסיס ההנחה והאמונה שיום יבוא ושינוי דרמטי יחול ברצון העם ושאיפותיו, שיובילו אל ההר פנימה.

האם גם שאר כתביו קשורים למקום המקדש? עציון: "כל חיבוריו מכוונים לגלות במה שגינו – או שגו אחרים – כדי שנוכל לתקן ולשנות, שלא נחזור על הטעות. הוא מכוון כל הזמן לשוב לעצמנו. ואם היינו שואלים את פיו מה משמעות הדבר, היה אומר מיד – אם לא במשפט הראשון, כי אז לכל היותר בשני – לשוב להר, לשלמות, לכתר.

באיזה סגנון הוא בוחר להשתמש בכל הבירורים הללו? "הוא מדבר בשפת הפילוסופיה, אך משתמש בה כנגדה. הוא מחפש כל הזמן את כלי המעשה וההגשמה, את המעבר מהמטפיזיקה אל הפיזיקה. בגלל זה הוא גם נזהר מאוד שלא לקפוץ אל המיסטיקה, ומתייחס אליה בחשדנות רבה. הוא מתנגד לנשמה מרחפת, לתורה שמתנגדת לחיי המעשה או בונה שלמות גאולית וירטואלית בזמן שהעולם הזה נותר בגלותו. הוא לא ראה פתרון בדברים שיכולים להציע לאדם את סיפוקו הרוחני במעגל סגור. כל דבר היה חייב להיות מתורגם אצלו בסופו של דבר למשהו ממשי. כמובן שלצורך ייסוד הממד הארצי הזה הוא נצרך להשתמש כמעט בכל תחום אפשרי".

בנימה אישית, יהודה – האם אתה מוצא את חלומותיך שלך משתקפים בתוך דבריו, או שנותר פער? "זה לא סוד שאני רואה את עצמי כתלמידו. כמובן, כשני אנשים שונים נוצרת רשת הבדלים באופן ההתייחסות לדברים או אופן הכתיבה עליהם. אבל בסך הכל הרגשתי שיש כאן חברותא, ויותר מכך: שיש מישהו להיסמך עליו כקטן הנתלה בגדול. כשקראתי את הדברים מצאתי ניסוחים לדברים שלא תמיד ידעתי לנסחם, גם אם הם כתובים בסגנונו שלו. ישנה שם תכנית עבודה: שלמה, מעשית, עם המון ניתוחי רוחב והבנות חדשות ומבריקות. וככל תכנית עבודה, צריך אנשים שישאו אותה על גבם, כאלו שיהיו חיילים ולא רק שומעים או מקשיבים או קוראים. הוא בפירוש ראה את עצמו כמייסד תנועת גאולה, וראה חשיבות בסידור הדברים והעמדתם לרשות הציבור, שיעשה איתם משהו – ו"משהו" פירושו חתירה אקטיבית ואפקטיבית לגאולה – כשהוא יודע שהדברים יקרו לבסוף, אם לא היום כי אז מחר".

שב"ד היה מהראשונים שאבחנו את קו הכותל כמחסום ומגבלה שיש להתקדם ממנה הלאה. הוא ראה בחציית הקו הזה סמל לשבירת כל הרגליה השליליים של הגלות והיעתקות מהם אל עבר כיוונה של ממלכת ישראל ששכינה בקירבה, מתוך התגברות על הכל, כחוקו של נצח ישראל. זה הכיוון אליו חתר כל העת, הכיוון שסומל על ידו בדמות ההר המלא בבני ישראל: חיי ישראל בארצו כעם, "כל הימים אשר אתה חי על האדמה".

(פורסם בעיתון מקור ראשון, מוסף "שבת", פרשת בא תש"ע)