תוכנית עבודה לתנועת גאולה | נדב שרגאי

שבתאי בן דב, הוגה דעות משיחי, הצית את דמיונו של יהודה עציון, הוגה התוכנית לפיצוץ כיפת הסלע, וכעת עציון מוציא את כתביו לאור. "אנשים יגידו בן דב רוצה משטר של איאתוללות", אומר עציון, "אבל מדובר במהפיכה תרבותית, מהפיכה עם ספר"

שבתאי בן דב, הוגה ולוחם לח"י, נפטר בדמי ימיו, בחנוכה לפני 28 שנה, כשהוא בן 54 בלבד. הוא הותיר אחריו משפחה, שני ספרים, מגירות עמוסות בכתבי יד רבים, ותלמיד-מעריץ מרכזי אחד: יהודה עציון, האיש שרקם את התוכנית לפיצוץ כיפת הסלע שבמרכזו.
בן דב, שעציון מוציא לאור בימים אלה את כתביו (2,800 עמודים בארבעה כרכים), היה מהפכן שחתר אל "התקן המשיחי המלא של מלכות ישראל" ו"חזרה ל'חיים גאוליים' של יהדות שלמה… שאינה אחוזה עוד בכבלי ההוויה הציונית, החילונית". לתפישה של בן דב, שראה עצמו כמתווה דרכה של תנועת גאולה עתידית, היתה השפעה מכרעת על עציון. זמן קצר לפני מותו הוא שאל אותו במפורש, "האם הסרת כיפת הסלע ממקום המקדש תהווה צעד פתיחה נכון לדינמיקה של גאולה". בן דב, כך סיפר לימים עציון, העניק לו את ברכת הדרך. גם חגי סגל, בספרו 'אחים יקרים' על תולדות המחתרת היהודית, דבק בגרסה זו. לעומת זאת, יעל, רעייתו של בן דב, והד"ר ישראל אלדד (שהלך בינתיים לעולמו), שללו אפשרות כזאת מכל וכל.

היום, אחרי יותר מחצי יובל שנים, ולאחר שנחשף למלוא רוחב היריעה המהפכנית של בן דב, עציון אינו חוזר בו מתיאור השיחה האחרונה עם בן דב, אבל הנימה והמסקנות שונות: "בן דב שירטט בראש ובראשונה מהלך הדרגתי של בניית חלופה תרבותית, ללא דחיקת קץ, כמשימה לדורות. היום אני יודע, שאם התוכנית שלי ושל 'המחתרת' להוריד את כיפת הסלע היתה מצליחה, ההצלחה היתה קצרת מועד, ואולי אפילו בבחינת בומרנג. השיפוט שלי אז היה ילדותי.

"טיהור הר הבית דורש בסיס רחב מאוד. הוא דורש למעשה שינוי כל דמותה של מדינת ישראל ושינוי כל תרבותו של הדור הזה. זה לא בזבנג וגמרנו. כתבי שבתאי בן דב מנסים להניח את התשתית לכך, לא פחות מזה – לרדת אל העומק, כדי להרים משם בניין". 

יהודי חדש

שבתאי בן דב נולד בוילנא ב-1924, ועלה לארץ ישראל עם אמו, יתום מאב, כילד בן 11 . כשהיה נער התגייס ללחום בשלטון הזר הבריטי, ובגיל 18 כבר היה אסיר: בעכו, במזרע, בלטרון, באריתראה, בסודן, בקניה ובעתלית. את שש שנות הכלא הוא ניצל ללימודים ולהשתלמות בהיסטוריה, בפסיכולוגיה, בלשון עברית ובכלכלה מדינית. בכלא התוודע לפילוסופיה האירופית והמזרחית, ומיזג אותן למה שכינה "השקפת עולם אחדותית שהלמה את תפישתי היסודית בדבר גאולת ישראל השלמה כחיוב מוחלט הנתון בנפשי". בן דב, ועל כך אין מחלוקת, היה גאון ורחב ידיעות. הוא דיבר בשמונה שפות, קרא שלוש נוספות וידע ידיעה בסיסית עוד שתיים.

כשוחרר מהכלא, לאחר קום המדינה, לחם לשחרור הנגב בגדוד 89 של צה"ל. לאחר מלחמת השחרור החל ללמוד משפטים באוניברסיטה, וכבר אז חש על פי עדותו כי "המשפטים אשר האוניברסיטה יצאה ללמדני היו מותאמים רק לצרכיהם של זרים, ולא היתה להם שום שייכות לבעיות תחייתנו הלאומית".

באותם ימים החל בן דב להרחיב את ידיעותיו והיכרותו עם מקורות היהדות: תורה, משנה, תלמוד. בה בעת העמיק בכתבי הרב קוק ובשירת אורי צבי גרינברג. הוא עשה זאת, מספר עציון, בקצב מהיר, ובלהט, בעיקר בלילות. בתום יום עבודה, כסגן היועץ משפטי במשרד המסחר והתעשייה, הוא היה רוכן על שולחנו ומפתח את תורתו, בכתב יד, במשפטים ארוכים ומסורבלים.

אחרי מלחמת ששת הימים נמנה בן דב עם ראשוני העותרים לבג"ץ בתביעה לאפשר תפילה יהודית בהר הבית. הוא ועוד כמה יוצאי לח"י התגוררו בבית השבעה, בכפר הערבי בית חנינא שבצפון ירושלים. ספרו הראשון, "גאולת ישראל במשבר המדינה", יצא לאור ב-1957 וממנו עלתה דמותו של 'היהודי החדש' כפי שבן דב ראה: יהודי של תורה, אך לא תורה כפופת גו של גלות, לא תורה של ד' אמות של פרט וקהילה, אלא תורה עד מלכות, סנהדרין ומקדש.

חגי סגל, כיום עיתונאי וסופר ופעם חבר "במחתרת היהודית", העיר עוד לפני עשרים שנה שבן דב צפה את החיכוכים העשויים להתרחש בין תנועתו לבין המשטר הקיים. ואכן, בספרו השני, "נבואה ומסורת בגאולה", הוא כותב: "לא חוקי המדינה כשלעצמם הם שיקבעו לנו מה מותר ומה אסור בחתירתנו המהפכנית כנגדה, אלא תורת ישראל ותודעת האחריות הלאומית המוטלת עלינו, הן הן שתקבענה באיזו מידה נכיר בחוקי המדינה, או נשלים עמהם במאבקנו בפועל… הקו הווכחני אינו מקדם כלל את המהפכה הרצויה… ובמקרה הטוב מוביל אותנו למאבק אופוזיציוני עקר בחיקו של המשטר הקיים".

בן דב הדגיש עם זאת: "אין אנו רשאים למרוד בו, במשטר באיבה, אלא חייבים אנו להעביר ולגאול את העם מתחתיו, בדרכי החינוך וההתפתחות הפוליטית".

מוטי קרפל, כיום עורך "נקודה", נחשף לראשונה לכתבים של בן דב לפני כ-15 שנה, במוזיאון הלח"י בתל אביב. "בן דב", הוא אומר, "היה אז משהו אזוטרי לחלוטין. מי בכלל שמע עליו? הוא זוכר את הספרן שולף מאי שם שני ספרים מאובקים ותוחב אותם לידיו. קרפל, כמו עציון, נלכד עד מהרה בקסמיו. בגליון "נקודה" הקרוב הוא מקדיש מקום נרחב להוצאת כתבי בן דב, ומספר כי למקרא הדברים חש כבר אז שהחל שלב חדש בחייו, "שלב חדש בגאולה".

בן דב, אומר קרפל, הבין שהעסק של הציונות בנוי על חולות נודדים. "הספר הראשון שלו הוא ניתוח מדהים של היסודות האידיאולוגיים והערכיים של הציונות, ושל מצב המדינה הצעירה. כבר באותם ימים הגיע למסקנה שהקמת המדינה אינה הגשמת הגאולה, אלא משבר קשה בהתפתחותה, ושדינו של האתוס הציוני להתרסק.

"החלקים האחרים של הספר הראשון שלו הם חיפוש ובירור קפדני אחרי מוצא מן המשבר. רק מתוך הבירור הזה בן דב נהפך לאדם דתי והגיע למסקנה שאין מוצא אחר לציונות אלא בהגדרת ייעודה במושגים המשיחיים המסורתיים של היהדות".

קרפל שולל את הטענה ששיטת הרב קוק, הרואה במדינה אתחלתא דגאולה, ושיטת בן דב הן שיטות נפרדות, מתחרות. "מדובר בשני מישורים שונים לחלוטין: משנתו של הרב קוק, היא תורה, וחלק מן המכלול של תורת ישראל, בעוד ששבתאי בן דב פיתח אידיאולוגיה, שהיא קומה נמוכה יותר במערכת החשיבה האנושית. הרב קוק, ולמעשה התורה כולה, עוסקת בגאולה מלמעלה למטה. הגותו של בן דב עוסקת בה מלמטה למעלה. התורה היא האידיאל. בן דב חותר אליה מתוך המציאות המורכבת והמסובכת". 

גרעין לסנהדרין

בן דב מושיב על ספסל הנאשמים לא רק הציונות החילונית, אלא גם הציונות הדתית והממסד הרבני שלה. על יום העצמאות, שבחוגי הציונות הדתית הפך ליום חג דתי, הוא כותב למשל כי "לא יוכל למלא את מקום החג בה' הידיעה של גאולת ישראל. תפקיד זה יצטרך להתמלא על ידי יום אחר, טהור יותר. את היהודים הדתיים שבאים לבית הכנסת ביום העצמאות, גם אם "מתוך שפע עצום של רצון טוב ומתוך הרגשה כנה ועמוקה של צורך להודות לבורא", הוא מכנה יהודים של משי ונמושות. "כוח אישיותם כשלעצמם אינו מספיק כדי לתת לתפישה שלהם משקל כלשהו כנגד האווירה החילונית בארץ".

הוא משרטט הקמת עילית נבחרת בדמות שבט לוי של פעם, משרתי העם, שיחליפו את דגם "הרב", "התלמיד החכם" או ה"מרא דאתרא" (רב העיר). את הנבחרת הזאת הוא מבקש ליצור מן היסוד. עציון, שמלווה את הכתבים בהערות והארות משלו, מציין כי ביסוד רוחה של התנועה שעליה חלם בן דב עמדה החלוציות והמסירות הטוטלית של לח"י, שבן דב הוסיף על עליה את הקודש של תורת ישראל.

"הוא חלם על ייסוד בית מדרש ראשון שיהווה גרעין לסנהדרין של גאולה. בן דב כתב לתנועת הגאולה תוכנית עבודה, לא ברמה הטכנית, אלא קודם כל תשתית מחשבתית, הכרתית של תפישת עולם. יש לו דפים ארוכים שמוקדשים למקדש ולסנהדרין, חיבור שלם על המשפט העברי ומדינת ישראל. הוא מוכיח לטעמי שתורת ישראל לא תגיע להנהגת העם ולהשרשה של נורמות העולות מתוכה, תוך כדי ספיגתה אל המציאות הישראלית, אלא רק מתוכה היא עצמה, באמצעות תנועה ציבורית, שתצבור בהדרגה משקל ציבורי רציני. המטרה היא להגיע להנהגה לא דרך המערכת הפוליטית הקיימת אלא תוך כדי שלילתה הערכית".

"אנשים", צופה עציון, "יגידו על כתביו: בן דב ועציון רוצים משטר של איאתוללות, לרמוס את הדמוקרטיה והעם. מי שיגיד זאת מתחמק מקריאה רחבה ועמוקה של הדברים. בן דב הרי מטפל בהרחבה במארג הקשרים בין ההנהגה לעם. לא מדובר בשום פנים ואופן על כפיית הנהגה חיצונית. אנשים ישאלו בוודאי, האם תורת המהפיכה של בן דב היא באמצעות הטנק או באמצעות הספר? התשובה חד משמעית: מדובר במהפיכה שכל כולה חינוכית התפתחותית, מהפיכה עם ספר. מהפכה עם טנקים אמנם יכולה להצליח, אבל הצלחתה תהיה כישלונה. כל ניצחון של מהפיכה אלימה הוא קצר ימים. חייבת להיות התאמה בין הרצון הטבעי והזורם של העם, לבין המהפכנים. זו משימה לדורות".

האם לפי עציון ובן דב יש בכלל תוקף להוויה של מדינת ישראל? עציון אומר שלמדינת ישראל יש דין מלכות, שמקביל למלכי לישראל שאינם מלכי בית דוד, למשל מלכותו של ירבעם (בספרות חז"ל נחשב ירבעם למלך חוטא, נ"ש). "הכשרות מותנית בכך שכוח אחר יעלה ויבוא במקומם".

איש כמעט, לבד מעציון, שטרח עליהם 25 שנה, לא מכיר את כתבי בן דב במלואם. קרפל קרא חלק מהם. השופט העליון לשעבר מנחם אלון, הפרופ' נחום רקובר, השופט המחוזי בדימוס יעקב בזק, הכירו את האיש, אך נחשפו אך מעט לתורתו. שלמה פליישר, דוקטורנט מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, נדרש במסגרת עבודת הדוקטורט שלו להגותם של בן דב ועציון. גם פליישר קרא רק את שני הספרים של בן דב שיצאו לאור. פליישר אומר שבן דב נתן הצדקה לפעילות של אוונגרד מהפכני, והעניק ממד נוסף למגמה המהפכנית בתוך הציונות הדתית. 

"בן דב עשה את זה עם המקורות האירופיים שלו, ועציון הכניס את זה לשיח של הציונות הדתית הרדיקלית. מוטי קרפל מביא בתחילת הספר שלו: 'המהפכה האמונית', שני ציטוטים: האחד מהרב קוק והשני משפט של בן דב: 'עלינו להיות נאמנים למדינה על תנאי שנחולל בה מהפיכה'. קרפל, וגם פייגלין ופועה מ'מנהיגות יהודית', הם אלה שלפחות חלקית ממשיכים את בן דב, שבניגוד לרב קוק העניק סמכות לאקטיוויזם של האוונגרד. אורי צבי גרינברג היה המבשר הגדול של הכיוון הזה מבחינה שירית. בן דב והטקסטים שלו עשוי להפוך למבשר הגדול של האוונגרד הזה מבחינה אידיאולוגית".

(פורסם בעיתון הארץ, תשס"ז)